אביבי (כפרי) צילה (צילקה)

בת ליזה ודוליו

נולדה ב- 24.1.1948 בשריד

נפטרה ב- 11.5.2005

צילקה,

נולדת בינואר 1948. אמא ואבא שלנו היו מאושרים. עוד היתה מלחמה. לפתע סירנה. שי ואני, כמו יתר הילדים, כבר התרגלנו לסירנה. קודם כל רצנו לאחורי חדר האוכל, מעל לתעלות כמובן, היכן שחנוך שמידט ה”בנאי” ירה עם ה”רקם” על אווירונים. נדמה לי שהוא גם פגע פעם אחת. אחר כך, מיד אחרי שהכול נגמר, רצנו למקלט על יד הבית “שתי קומות” לראות את “התינוקת החדשה” יחד עם כל התינוקות שם למטה.

כמה חודשים אחרי זה ממש, ממש לפני חגיגות העצמאות, נפגעת מהחיידק הנורא הזה. עולמם של אמא ואבא שלנו חרב עליהם.

אך מהר מאוד הם התעשתו ובהחלטה נחרצת יצאו למאבק כדי להעמיד אותך על הרגלים, תרתי משמע; לתת לך חיים, לתת לך איכות ואת החיים הכי טובים שאפשר. הם גייסו את הכול ואת כולם. את עצמם וגם אותנו. והם הצליחו!!!

מאז, את צילקה, הפכת לעצמאית ובינתיים הכרת את אודי ויחד צעדתם בביטחון ועליתם מעלה מעלה לשיאים שאיש לא פילל ולא חלם שתגיעו אליהם. ראו זאת אבא ואמא והיו המאושרים באדם. ארבעים וחמש שנה נמשך המסע הזה של אבא אמא ואת, עד כלות נשמתם לפני שלוש-עשרה שנה.

תראי צילקה איזה מין גורל: בדיוק 57 שנים של מאבק עיקש, הרואי ומלא סבל וגבורה, הסתיימו ממש, ממש יום לפני חגיגות יום העצמאות ה- 57 למדינה – נרדמת בשלווה לנצח.

צילקה, כולם כאן מסביב אוהבים אותך ואת אודי. כל מי שפגש בכם: בקיבוץ, ב”גמל”, בבתי החולים, במועדון, בכל מקום, אהב ואוהב אתכם.

ניסיתי אין ספור פעמים לשכנע, להראות, להסביר, אך כל חייך היו לך ספקות בכך ממעמקים! ממקומות בלתי נשלטים! כמה חבל!

דוד כפרי


 

אתה אף פעם לא יוצא מִזֶּה:
הבּוֹר הפָעוּר בְּתוֹך הגוּף,
המועקה הַכְּבֵדה בֶּחָזֶה
העצב הַמתוּח, הֶחָשׂוּף.

אך לִפְעָמִים, כשהַיֵאוּש מוחלט,
אתה רואה עיניים ושומע אנחה
וּמֵבִין שהקוֹל וְהַמבּט
שַׁיָּכים לְאותה משְׁפָּחָה,

ויֵש לְךָ פִּתְאום סִיכּוּי … אֲפילוּ לְשִׂמְחָה.

(מתוך “בנוגע לרגש”  – אהוד מנור)

*********

צילה אחות לרותי, דוד ושי וחברה לחיים של אודי אביבי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן