אהרון, בן מסעודה רבקה וציון עזרא, נולד ביום כ"ח באדר תר"פ (18.3.1920) בבגדד בירת עיראק למשפחת רבנים אמידה. אביו עסק במסחר והמשפחה חיה ברווחה כלכלית. ילדותו של אהרון לצד שלוש אחיות ואח, היתה יפה ושופעת אהבה. כשנקלעו עסקיו של האב לקשיים החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל. תחילה גרו בזיכרון יעקב ולאחר מכן התיישבו בחיפה.
עם בואם ארצה חיפשו הוריו של אהרון סביבה חינוכית עשירה בתוכן שבה יוכל למצות בנם את כישרונותיו המגוונים ומרצו הרב. כך הוא הגיע אל כפר הנוער "בן שמן" ואחר כך לבית הספר המחוזי ביגור. שם הוא קיבל חינוך להגשמה עצמית.
מגיל צעיר היה חניך "השומר הצעיר" בקן חיפה ב"גדוד עין שמר". אהב את הארץ ואת נופיה; היה משוטט בה ומטפס על הריה. לא היה טיול או מחנה שלא השתתף בו. בערבי קן היה מוביל את מעגלי הרוקדים בהורה מסחררת או שהיה עומד במרכז המעגל עם מפוחית בפה. 
בהיותו בן שש עשרה החליט לנצל הזדמנות שניתנה לו והלך לעבוד בדייג במפרץ עכו. בתקופה ההיא ענף הדייג בארץ היה בחיתוליו ואהרון ראה את עצמו כחלוץ בתחום.
כשבשכבת הבוגרים בקן חיפה החלו מדברים על הגשמה היה אהרון מראשוני המגשימים שיצאו להכשרה, תחילה בגן שמואל, משם לקיבוץ ארצישראלי ה' בפתח תקוה ועד שריד. 
בשנת 1941 הצטרף אהרון עם חברי קיבוץ ה' האחרים כהשלמה לקיבוץ שריד. תקופה ארוכה עבד במספוא – יוצא לעבודה עם חרמש על כתפו. הולך בתלם אחרי המחרשה והסוס. בשעות שלאחר העבודה היה מטפח את הגינה ליד החדר המשותף לו ולמרים אותה הכיר בתקופת ההכשרה בפתח תקוה. בשריד הם הקימו משפחה ונולדה בתם עפרה.

דיבורו היה מחוספס. הוא לא אהב דיבור מהוקצע ומנוסח אף כי התענג על שירה ונגינה.
אך מבעד לסגנון המחוספס השתקפה נפש עדינה אוהבת טבע ואדם. בכל מקום בו הלך הכירוהו יהודים וערבים, דרוזים ושומרונים. בכל מקום קידמו את פניו כפני ידיד ורע והוא ידע להשיב לאיש כלשונו וכמנהגו. 
בימי מלחמת העצמאות גויס אהרון כנהג משאית בשיירות המחישות אספקה לירושלים הנצורה. ביום כ"ז בטבת תש"ח (9.1.1948), בשובו חזרה מירושלים הותקפה השיירה שבה נסע ליד הכפר סריס (היום שורש) והוא נהרג ביושבו ליד ההגה, מותיר אחריו אלמנה צעירה ותינוקת.
בן עשרים ושבע בנפלו.