אורן (ליינר) רינה

בת מרגיט מרים ושמואל

נולדה ב- 26.4.1927 בעיר קושיצה בצ’כוסלובקיה

עלתה לארץ בשנת 1943

ב- 1947 הגיעה לקיבוץ שריד במסגרת פלוגת פלמ”ח

הצטרפה לקיבוץ ב- 1949

נפטרה ב- 11.3.2015

רינה (קאטו) נולדה ב- 26.4.1927 בעיר קושיצה, שהשתייכה אז לרפובליקה הצ’כוסלובקית. בת למרגיט לבית קליין ושמואל ליינר, אחות קטנה לגיזי (זיוה), ג’וּרי (גיורא) ומרתה (נורית). כשהיתה בת חמש נולדה אחותה יוצי (יהודית). האב היה חייט שהתפרנס בדוחק והאם עקרת בית המגדלת את ילדיה במסירות ובאהבה. היה זה בית מסורתי עם מטבח כשר, שחגגו בו את כול חגי ישראל.

כשהיתה רינה בת שמונה נפטר אביה ועול פרנסת המשפחה נפל על כתפי האם.

האם היתה ציונית ושלחה את ילדיה לתנועת השומר הצעיר, שם התחנכו הילדים על רעיון העליה לארץ ישראל והגשמה בקיבוץ.

כשמלאו לרינה תשע הצטרפה אף היא, בעקבות אחיה, לתנועת השומר הצעיר. בפעולות הקשיבה בעיניים בורקות לסיפורים מארץ ישראל.

ב- 1938 הועבר כל האזור לשליטתה של הונגריה. ב- 1939 הצליחה האחות הגדולה, זיוה, לעלות לארץ ישראל. מצב היהודים הורע ועול הפרנסה הוסיף להכביד. ב- 1941 גורשו האם וילדיה לבודפשט והוכנסו למחנה מעצר. רינה ושתי אחיותיה נשלחו ל’בית נערות’, שבמקור היה בית יתומות, והאח גיורא נשלח ל’בית נערים’. בתי הילדים נמצאו בהשגחת הקהילה היהודית, והיא זו שהיתה אחראית להם מול השלטונות.

האם, שבינתיים הצליחה להשתחרר מהמעצר, חיה במסתור וללא תעודות ורק מדי פעם הצליחה לפגוש את ילדיה. כשהיתה בת 16 שמעה רינה על קבוצת נערים שמתארגנת לעלות לארץ ישראל, בחסות הצלב האדום. על דעת עצמה החליטה להצטרף. אמה נתנה את הסכמתה ורינה הבטיחה לה שאם לא יהיה לה טוב בישראל היא תחזור להונגריה. גם גיורא ויהודית היו רשומים לאותה נסיעה, אך יהודית התחרטה ברגע האחרון וגיורא הוחלף ללא ידיעתו בנער אחר.

רינה זכרה את הפרידה מהמשפחה: “גיורא ליווה אותי לתחנת הרכבת. הפרידה ממנו היתה מאוד מרגשת. הוא הסיר את שעונו ונתן לי אותו במתנה. מאמא נפרדתי עוד קודם לכן. היא חששה להיכנס לתחנה פן יעצרו אותה.”

הנסיעה ברכבת ארכה כשבועיים עד שעברה דרך מנהרת ראש הנקרה ונכנסה לארץ ישראל. רינה הגיעה לקיבוץ מעברות ומשם נשלחה כעבור חצי שנה לחברת נוער ג’ בקיבוץ שער העמקים. הקשר שלה עם משפחתה בהונגריה נותק. רק לאחר מכן נודע לה שגיורא הצטרף לפרטיזנים בסלובקיה, שנורית הובלה למחנה ריכוז שם היא סבלה מאוד. ושיוצ’י נשלחה עם עוד ילדי פליטים לברגן בלזן, ומשם בעסקה עם הנאצים הגיעה ברכבת של קסטנר לשווייץ.

עם סיום המלחמה החלה המשפחה להתאסף מחדש. יוצ’י הגיעה ראשונה ב- 1945. אחריה הגיע גיורא מקפריסין לשם גורש על ידי הבריטים כשהאונייה נתפסה. נורית שוחררה ממחנה הריכוז במצב בריאותי ירוד מאוד ונשלחה לשבדיה להבראה. יותר מאוחר היא עלתה ארצה עם בעלה. האם הגיעה אחרונה, עם קום המדינה.

ב- 1946 התגייסה רינה לפלמ”ח וב- 1947 הגיעה לשריד במסגרת פלוגת הפלמ”ח. רינה וחבריה עבדו בענפי המשק השונים, עברו אימונים, ובלילות השתתפו בפעילות המבצעית להורדת מעפילים שהגיעו לחופי הארץ בספינות רעועות.

בתקופת שהותה בשריד נתקלה בכתבה ב”משמר לילדים” על קבוצת כדורעף של בחורים מישראל שיצאו במשלחת לפראג. בתמונה לצד הכתבה צדה עינה את אליעזר אורן שהיה בין שחקני הנבחרת. היא ידעה שהוא משריד וציפתה לחזרתו ארצה. אליעזר כבש את לבה ממבט ראשון. הם הקימו בשריד את ביתם ונולדו שמאל, נועה ורעיה.


 

אמא, ראשית אפתח בזיכרונותיי הראשונים: אני בת שלוש ואת מטפלת אהובה במוסד החינוכי בקבוצת “נשר”. אני נשרכת אחריך בתורנויות של ארוחות ערב. מאותה התקופה אני זוכרת צחוקים וחיבוקים והרבה שמחה. בהמשך, כשגדלתי, התחילו להגיע סיפורים מילדותך בקושיצה, שבצ’כוסלובקיה: משפחה הנתונה בטלטלות, אב שנפטר בגיל צעיר ואם אלמנה המגדלת לבדה חמישה ילדים. ובתוך כל אלו טופח חלום, כהמשך למשאלת ליבו של סבא שמואל, לעלות לארץ ישראל. לאורך כל סיפורי ילדותך, מעולם לא צצה טיפת מרירות. להפך את מרוצה בחלקך ועם שימחת חיים. בסיפוריך שזורים סיפורים על חברות טובות: פופי הזכורה לטוב, ציפי, ובהמשך יהודית ומרגה.

סיפור עלייתך הינו מרגש: 1943, נערה בת 16 מחליטה לקחת אחריות על חייה ולהצטרף לקבוצת נערים שמתארגנת, בסיוע הצלב האדום, לעלות לארץ ישראל. את וחברייך מגיעים ארצה ברכבת ישירה מבודפשט לארץ ישראל וכך את נכנסת להיסטוריה של המדינה כנוסעת ברכבת הראשונה, ובין הבודדות, שנסעו אז בקו ישיר לארץ ישראל.

יש לציין שהצטרפת למסע מבלי שהכרת איש קודם לכן. בהמשך, חברייך לעליה, שכונו “נוער ג”, הפכו לך למשפחה וחברים אהובים. יחד עם נוער ג’ הצטרפת לפלמ”ח, ועברת באומץ את האימונים השונים, כולל הליכת זיקית. עם הפלמ”ח הגעת לקיבוץ שריד.

ואת אבא  כיצד הכרת? כבחורה צעירה חלמת על גבר ספורטאי, והינה בעיתון “משמר לילדים” מתפרסמות כתבות של חבר במשלחת כדור-עף בפראג, אליעזר אורן. כותב הכתבות שבה את ליבך מיד. בהמשך נפגשתם כאשר הייתם שניכם בצוות העובדים במוסד, סביב דאגה משותפת לכלבים, בעת איסוף אוכל מהציבוריות. הרומן התפתח, ועבור החיים המשותפים, ויתרת על החיים בשער העמקים, קיבוץ אשר היה לך לבית. את ואבא הקמתם משפחה בקיבוץ שריד. נולדו שלושה ילדים: שמוליק, נועה ורעיה. 

אין ספק אמא, שאת חשה סיפוק גדול על העשייה בחייך: עליה לישראל, הקמת מדינה, קיבוץ ומשפחה. אלו ממלאים אותך גאווה אמיתית. את מזדהה עם הקיבוץ בכול נפשך, ותמיד מציינת שאת וקיבוץ שריד באותו גיל. את ואבא הקמתם משפחה בשנים בהם הקיבוץ והכלל היו במרכז  תשומת הלב. ובכל זאת, זכורים לי טיולים משפחתיים משותפים בחורשה, בילוי בברכה, וארוחות ארבע סוערות עם אורחים וויכוחים.

מותו של אבא בא עלינו בהפתעה למרות שהיינו מודעים לו. עם כל כאבי הפרידה, את מתאוששת וממשיכה בחייך. משתדלת למלאם בתוכן של עשייה למען הזולת, בפיתוח עצמי בחוגים: ספרות, תנ”ך, אנגלית, ברידג’ ומדיטציה. על המחשב את לא מוותרת, בחרוק שניים, צעד אחר צעד, את מגיעה לשליטה והנאה מהשימוש במחשב. מעל לכל, שמירה על קשר עם הנכדים והמשפחה, היקרה לליבך עד מאוד. לצד כל אלו את ממשיכה בעבודה גם לאחר גיל הפנסיה, שנים ארוכות במתפרה, ובהמשך ב”גמל”. יש לציין בהערכה את הסתגלותך לתהליך ההפרטה, תוך יכולת לשים במרכז את טובת האנשים, ולאו דווקא את טובת הרעיון. בחגיגות ה- 80 לקיבוץ, חימם עד מאוד את הלב, לראות את האהבה שהרעיפו עליך חניכים, בהם טיפלת בימים עברו.

 

אוהבים ומודים לך אמא על הכול

שמוליק נועה ורעיה

*********

רינה רעיה מסורה לאליעזר, אמא לשמואל, נועה ורעיה וסבתא לנכדים

 

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן