תמונה של רותי אליסף

אליאסף (אראלי) רותי

בת פרנצי ואריה

נולדה ב- 6.7.1927 בקיבוץ שריד

נפטרה ב- 11.4.2010

 

רותי, בת פרנצי ואריה אראלי, היתה מהילדים הראשונים של הקיבוץ. הוריה, חברי הקבוצה הצ’כית “ביברכה”, נמנו עם המייסדים. בהיותה בת שש נשלחה ביחד עם אפרים ללמוד בבית הספר של קבוצת עיינות (רמת דוד). הניתוק מהמשפחה היה קשה לה מאוד. כשסיימה כיתה ב’ עברה עם אפרים לקבוצת “אילה” ב”מוסד משמר העמק”. על הגעתם של שני הילדים החמודים משריד כתב  ע. הלל בספרו “תכלת וקוצים”:

“שני ילדים חמודים הגיעו אלינו משריד. אפרים ורותי. נעזוב את אפרים וניגש ישר לרותי. ובכן, מיד בקפיצה השלישית שקפצה על החבל, ידעתי שאני אוהב אותה. אורי ואני סובבנו את החבל, אורי מסובב ומסובב ואני מתאהב ומתאהב. היה לה שיער צהבהב, עליז, ומבט בהיר ונחמד. וכולה שיא היופי והחן האפשרי בכלל. ובעיקר כשלבשה את הסוודר האדום שלה, אותו הכרתי ממרחקים. כל הימים אהבתי אותה וגם בלילות, כשלא ישנתי, הייתי חושב עליה וחושב עליה וחושב. את אהבתי לא גיליתי לה. כי זאת היתה בושה גדולה, בימים ההם, לגלות דבר כזה לאחרים, ובעיקר למי שאתה אוהב.

ובא הקיץ ועמו החופש הגדול ומשאית הגיעה משריד וכל ילדי שריד קפצו עליה, וכמובן – גם רותי.

המשאית הסתובבה ונסעה ונעלמה באבק. ורותי לא היתה עוד.”

כשסיימה רותי את לימודיה התיכוניים היא בחרה לחיות שנה בתל אביב – עבדה בגן החיות הלימודי של יהושע מרגולין ושיחקה כדורסל בקבוצת הבנות של “הפועל תל אביב”. בתקופת שהותה בתל אביב פגשה את אליהו אליאסף שבאותה עת שירת בפלמ”ח. ביולי 1947 התחתנו רותי ואליהו והקימו את ביתם בשריד. ביחד הם גידלו את חמשת ילדיהם: רחלי, עמיר, גיל, נירית ורז. ביחד הנחילו להם את אהבתם לארץ, לטיולים בנופיה, לחי ולצומח, ולעמל כפיים.

30 שנה היתה רותי לולנית – התמחתה בעבודה בלול ובמדגרה.

בראשית שנות ה- 80 עברה לעבוד יחד עם אליהו במפעל ה”לטש” של הקיבוץ. לאחר פטירתו של אליהו עברה לעבוד במחלקת ה- D.I.Y שם עבדה עד יומה האחרון והיא בת 83.

*********

רותי אמא לרחלי, עמיר, גיל, נירית ורז וסבתא לנכדים רבים

אמא שלנו יקרה,
נולדת לפני 83 שנים על גבעת שריד החשופה ונשאת בגאווה יחד עם עמינדב, אפרים, מינה ואמנון את התואר: “קבוצת הילדים הראשונים של שריד”. נולדת לאחד מהנסיונות החברתיים היחודיים בעולם כשקומץ אנשים צעירים הופכים רעיונות ודברי רוח למעשה בעיקשות וזיעה ועמל כפיים, ואתם הילדים – חלק מהניסוי הזה לטוב ולרע.
בטוח שכדי להפוך גבעת טרשים לגן פורח כמו ששריד היום, צריך להיות חרוץ וצנוע וטוב לבריות, ועקשן, ובעל חכמת הכפיים כמו שהיו לך.
גדלת לתוך מאה מהסוערות שהעולם ידע. 
ילדות בין שתי מלחמות עולם, נעורים בצל שואת העם היהודי מעבר לים, כשכאן נאבקים כדי להקים מדינה. בגרות דרך מלחמות ישראל ותקווה אמיתית לשלום.

כשהיית בת 18 יצאת לחיות שנה אחת בתל-אביב. זו הייתה השנה הראשונה והיחידה שלך מחוץ לשריד. מצאת שם את אבא – השושן האדום. בשריד התפלאו, אחר כך התנגדו ולבסוף התאהבו. אפילו אמא שלך- פרנצי, הודתה שהוא בן מסור. את – עם הצנעה והשקט שלך, ואבא – עם חום הלב והמרץ, וביחד – שותפים לאהבת האדם והטבע, לאהבת הארץ ולחכמת עמל הכפיים. פתחתם את ליבכם וביתכם לעוד ילדים, וגידלתם את כולנו להיות אנשים טובים כמוכם.

בעשרים ואחת השנים שעברו מאז שאבא נפטר ואנחנו התפזרנו, שורשייך העמוקים בשריד ואופייך השקט והעיקש, הותירו אותך כאן לבד. עדיין עובדת ומטיילת בארץ וגם מעבר לים.
לעת שיבה רצינו להביאך אלינו לסמר, קרוב ל- 11 מתוך 17 נכדייך. שתזדקני בין חיוכי ילדים והשתובבויות ואהבה סביבך, ואת – התעקשת לא לזוז. מהבית, מהחברים, מהנוף ומהעבודה שלך. ניסינו לשכנע ואת התעקשת, עד שיום אחד לקחת אותי למפעל, והראית לי בגאווה איך סידרו לכם מחלקה לתפארת עם פינה מותאמת לכל עובד לפי צרכיו ומגבלותיו. הצלחת לשכנע אותנו! בדרכך השקטה בלי הרבה מילים. שכנעת אותנו אז – ועכשיו אני יודעת שצדקת.
הבנו שאם ניקח אותך משריד, תרגישי כמו צמח עקור, כמו עץ ששורשיו מנותקים ממים ואדמה ותִבְּלי. מהרגע שהתבהר לנו כי בחרת להישאר כאן לתמיד, קיבלנו את כל העזרה, התמיכה והפרגון מחברי שריד, כדי לרפד את שיבתך. מהשכנים, החברים ומבעלי התפקידים הסיעודיים השונים. גילינו מחדש שעל הגבעה הזו, שאת ואנחנו אוהבים, יש כל כך הרבה אנשים טובים. אין לנו מילים להודות לכולכם על הפלא הזה, הלא מובן מאליו שמתקיים כאן, למרות כל השינויים. אדם זקן שמקבל מן החברה את כל הטיפול והכבוד, בהתחשבות, במסירות ובאהבה. ולהודות גם לדוִיקה שטיפלה בך בשנה האחרונה – כְּבת. ואָת – אמא, יעילה כמו תמיד, לא יכולת לבחור לך פרידה יותר מתאימה מהחיים. בבגדֵי עמלךְ, מתכוננת לצאת לעבודה, בבית שלך, בשקט, כשגיל לידך. כנותנת לנו מסר: הכל בסדר, אני בידיים בטוחות. 

אנחנו משאירים אותך כאן שושנה לבנה שלנו,
בשכונה עם הנוף הכי יפה של שריד והעמק,
סוף סוף לצידו של השושן האדום – אבא שלנו.
נוחי בשלום. יש שבט שלם של ילדים ונכדים
ויהיו גם נינים, שנושאים לכל מקום אשר ילכוּ
את האהבה לאדם ולטבע ולארץ הזו, ולחכמת עמל הכּפיים.

ילדייך

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן