עדנה אראלי

אראלי עדנה

בת גרטה ואריה

נולדה ב- 4.5.1936 בשריד

נפטרה ב- 6.1.1997 בשריד

עדנה מקבוצת “עופר” נולדה בשריד ב- 4.5.1936 לגרטה ואריה אראלי שנמנו עם חברי קבוצת המייסדים הצ’כית “ביברכה”.

 


 

עדנה,

נולדנו וגדלנו יחד. יותר משישים שנה חיינו חיים משותפים. תמיד עוקבים תמיד יודעים כל אחד על השני, כמעט הכול.                                                                                         

בילדותנו, עדיין בחברת הילדים, ואולי עוד לפני כן, היית מלכת הקבוצה ולא היה מי שערער על בכורתך. התבגרנו עם הזמן, המערכות התאזנו וכל אחד חיפש את מקומו בקבוצה.

היית אחת מאלו שתרמו לעיצוב האופי המיוחד של קבוצת “עופר”.

היתה בך תבונה רבה, רגש ,יופי, כל מה שנערה צריכה. מעל הכל היית ביקורתית מאוד, בעיקר כלפי עצמך.

כל דבר שאני מנסה להעלות בדעתי, היה אצלך מיוחד ולא שגרתי: יחס לאנשים, יושר, מצפון, כושר שיפוט עצמאי ומקורי, הומור רגישות והבנה.

יחד התגייסנו לצבא ואתן, הבנות, השתחררתן ערב מבצע סיני. עבדת באותם ימים בזריעת חיטה בשדות שריד. הצעת לי אז לצאת לטיול בסיני הכבושה, טיול שמשום מה לא יצא לפועל. לאחר מכן עברה עליך תקופה ארוכה של חיי שיגרה בשריד, עד שיצאת ל”שנת שירות שלישית” משמעותית מאוד בחייך, בקיבוץ גבולות.

חזרת לשריד והיית לעורכת העלון המקומי. העיתון קיבל צביון חדש, חי יותר, מעמיק יותר ובוגר יותר. עיתון שמבטא חברה קיבוצית. בהמשך עבדת במערכת השבוע בקיבוץ הארצי – עבודה ממנה שאבת המון סיפוק, שהביאה אותך למפגש והכרות עם חברים רבים.

עדנה – מאוד הערכתי את הטעם הטוב שלך וסמכתי על כושר שיפוטך. לאחר שנעמי נפטרה פניתי אליך שתבחרי עבורי את השירים אותם שילבתי בחוברת לזכרה.

התקופה אחרונה היתה קשה מאוד, איומה. באחד מביקורי אצלך בשלהי הקיץ האחרון, כבר היית רתוקה למיטה. סיפרת לי סרטי הוידיאו שבהם את אוהבת לצפות. על הקניונים הגדולים במערב ארצות הברית, שלאחר שתבריאי את מתכוונת לבקר בהם בעצמך. נראה לי ששנינו ידענו אז את האמת המרה, אבל, לרגעים היה נעים להתעלם ממנה ולהפליג בעולם של חלומות. עד יומך האחרון הראית לנו מי שולט במצב. תמיד דאגת להיות עצמאית ובלתי תלויה באחרים וכזאת נשארת עד הרגע האחרון.                                                   

כאשר ביקרתיך בימים האחרונים, לא היה לך כוח לדבר. הגבת רק בהרמת גבה, או לעיתים בקצה חיוך שהבליח על פניך. רצינו אך לא יכולנו לעזור.

עדנה – תמיד תחסרי לנו. נפרדת מאיתנו בטרם עת. יהיה לנו קשה בלעדיך.

גדעון ברטל


 

 

פרידה מעדנה אראלי                                          8/1/1997 נתן יונתן

עדנה יקרה, באתי לבקש סליחה ומחילה, שלא יכולתי לחלוק לך את הכבוד האחרון וללוות אותך למנוחתך. להניח בידים רועדות רגבי עפר על ארונך. קבלי נא כמה מלים של פרידה מלב דואב ואוהב, כי אכן אהבתי אותך, עדנהל’ה, מנעורייך ועד שחלפת את שנת השישים: את האור הקורן מעיניך החכמות-יפות, את דבורך המאופק, הזהיר, את דרך השיפוט שלך, את הרגישות לבני אדם ואת הרגישות לשירים. את מידת-החברות והתמיכה שאת, הבודדה, ידעת להעניק.

האם היתה זו בחירתך שבחרת בבדידות, או אנינות-טעם שלך?

אבל לא פגשתי בדידות אצילית כל כך, קורנת יופי. כל מה שעשית בחייך – בין שהיתה עבודת מטבח או שהיתה עריכת חוברת זכרון – חותם של מסירות, של תבונה, של טעם טוב, וחן.

פגישה אחרונה שלנו בחדר חולייך שממנו ידעתי, לא תקומי, היתה קשה ועצובה. זכיתי שאיפשרת לי לשבת לידך, ולדבר, ולשתוק, ולהביט בעיניך הכבויות: אלוהים! ככה לכבות עינים של עדנה!

נתתי לה את “חסד השירים” וידעתי שהוא כבד עליה. מאוחר מדי. גם נוכחותי עייפה אותה מאוד, ואני ידעתי שזוהי פגישה סופית, וסירבתי לקצר את הביקור. עד שלא יכלה יותר ואמרה לי: נתן, אני עייפה. והלכתי.

משורר נפלא אחד, התכוון ודאי אליה כשכתב:

אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.

אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים.

עכשו את נאספת אל רגבי-האדמה הכבדה של שריד, שכל כך הרבה אנשים טובים טמונים בה, שגם ליאור שלי בין רגביה.

נוחי, עדנה יקרה, נוחי בשלום, הרבה חברים שאהבו להקשיב לקולך, שותקים עכשו, ומקיפים את זכרך באהבה.

*********

מקיפים את זכרך באהבה

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן