נולד: 12.1.1923 נפל: 31.5.1948
אריה פוגלמן
נולד בעיר דוקשיץ בפולין בשניים עשר בינואר 1923 לויכנה ודב-ברל פוגלמן.
אריה הָרֵעַ והרועה העשוי ללא חת, שהלך בעיניים דולקות אל מול פני המלחמה ונפל בשדה הקטל בהרי ירושלים, הוא ועשרים פקודיו עמו, ובלכתו ערירי השאיר לנו את זכרונו בלבד.
נפל בקרב לטרון בשלושים ואחד במאי 1948 והוא בן עשרים וחמש בנפלו.
אריה בן ויכנה ודב-ברל נולד ביום השניים עשר בינואר 1923 בעיר דוקשיץ בפולין. בגיל שנה התייתם מאביו. כשהיה בן שתים-עשרה עלה לארץ עם אמו ושתיים מאחיותיו, מלכה ובלה. (אחותו הבכורה שרה כבר היתה בארץ ואחיו שמחה שירת בצבא הפולני ועלה לישראל ב- 1950.)
אריה התקבל ללימודים בכיתה השישית של בית הספר היסודי של פיק"א בפתח תקוה. לא ארכו הימים והוא נאלץ לעזוב את הלימודים ולצאת לעבוד כדי לעזור לאמו לשאת בעול הפרנסה. אמנם שאף להשכיל וללמוד, אך לא הסכים בשום אופן להצעת המשפחה לתמוך בו בלימודיו – "מה? אתם תעבדו ואני אחיה על חשבונכם? ועוד אלך ללמוד? לא! כאן בארץ כולם מוכרחים לעבוד ולהשתכר". עבד בפרדסים באריזת תפוחי זהב. באותו זמן הצטרף לקן "השומר הצעיר" בפתח תקוה. כחניך ואחר כך כמדריך היה פעיל ומעורב מאוד בנעשה בתנועה, לא קם מפעל תנועתי בלי עזרתו. בימים עבד ובערבים היו הוא וחבריו בצריף הקטן של הקן, משוחחים ומתווכחים. בשבתות יצאו לטיולים. העבודה חישלה אותו והתנועה זקפה את קומתו. והנה הוא הראשון במגשימים.
ב- 1943 הצטרף לקיבוץ שריד במסגרת השלמת "גדוד השדה". עבד בדיר, מוליך את הצאן אחריו. איש טוב-לב המבין לנפש זולתו. מרבה לקרוא בספרים ומעשיר את ידיעותיו בכוחות עצמו. מסור לקיבוץ, למקום ולדרך. היה נוטר ושמר על הגרמנים במחנות-ההסגר בשרונה ובווילהלמה.
אריה רצה מאוד להתגייס לפלמ"ח ולהיות שותף במאבק. לא הקשיב לדיבורים על נחיצותו במשק ובענף, יצא לקורס "מפקדי כיתה" וכששב הביתה נטל על עצמו לאמן את החברים והנוער בקיבוץ. אחר כך נשלח לקורס "מפקדי מחלקה".
בתחילת מלחמת העצמאות השתתף במערכה על משמר העמק והיה מפקד כיתת החי"ש של שריד שנשלחה לעזרה.
השתתף במבצעים שונים ולאחר כל מבצע היה נוהג לומר: "חבר'ה, יש לעשות יותר!"
שירת בחטיבה 7 כסגן מפקד מחלקה של עולים חדשים שזה לא מכבר ירדו מהאנייה. עם יחידתו יצא לפריצת הדרך לירושלים. השתתף בקרב על כיבוש הכפר דיר-איוב והמשלט שמעל לכפר. כשנתקלו באש אויב חזקה מאוד ומפקד המחלקה נפצע והיה קושי בהעברת הפקודות, קם אריה והתחיל לרוץ בין האנשים ולתת להם הוראות. תחילה נפגע קל מכדור בגבו אך סרב לקבל טיפול ואמר שהוא יכול להמשיך. לא הסכים שיורידו מעליו את חגורת הכדורים שהיתה סמוכה למקום הפצע בטענה שאינו רוצה להשאיר לאויב דבר.
הוא הוסיף לעודד את פקודיו ולתמוך בהם. כאשר נפצע שנית מכדור היו דבריו האחרונים: "אני הולך למות. הגד לחבר'ה שיחזיקו מעמד…".
נפל, ביום ה- 31 במאי 1948. הניח אם, שלוש אחיות ואח.
נטמן בקבר אחים, לחללי הקרבות באזור לטרון, בהר הרצל בירושלים.
בבית העלמין בקיבוצו שריד הוקמה מצבה לזכרו בחלקת הנופלים במלחמת השחרור. כמו כן הוציא הקיבוץ חוברת לזכר שני חברים: שמואל הילדסהיים ואריה פוגלמן.