יעקב (פריץ) נולד  ב- 12.12.1920 בן זקונים לרוזה ויצחק לויזון, אח לארנולד (אשר) ולאלזה (יעל). האח אשר היה מספר תמיד איך יום אחד נעלמה האם וכעבור מספר ימים שבה עם צרור בידיה. ככה פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, הופיע בבית אחי התינוק, יעקב.
לאבא היה בית חרושת לטקסטיל. הצבא הגרמני היה אחד הלקוחות הגדולים, אך בשלב מסוים התקבלה הוראה לא לעבוד יותר עם מפעל הטקסטיל בגלל יהדותו של הבעלים.
את שם המשפחה לויזון (Loewisohn) אימץ הסבא אהרון הירש נובונז'ק כאשר המשפחה היגרה מרוסיה לגרמניה. (כשעמדו בתור לקבלת אשרת כניסה עלה פתאום בדעתם שכדאי שיהיה להם שם גרמני. את הרעיון לשם הם קיבלו מהאיש שעמד לפניהם בתור והציג את עצמו בפני פקיד ההגירה בשם "לויזון"). בעתיד, כשיעלו לארץ ישראל, יעוברת השם ל"בנארי".

בית המשפחה היה בית גדול עם שטיחים מקיר לקיר וריהוט אירופאי כבד, ושני פסנתרים. המשפחה היתה מוזיקלית והמוזיקה היתה שם כל הזמן. בגיל עשר בערך החל יעקב לנגן בכינור. יחד עם הוריו שניגנו בארבע ידיים על הפסנתר, ועם אחיו שגם הוא ניגן בפסנתר, ואחותו שנגנה בכינור, נהנו לנגן מוזיקה קאמרית בביצוע משפחתי.
כשהיה בן שתיים-עשרה הצטרף יעקב בעקבות אחיו לתנועת הנוער הציונית "ורקלויטה". האח היה חבר בתנועה ושימש בה מדריך ומרכז שכבה. בן שבע-עשרה יצא יעקב להכשרה חקלאית בעיירה וינקל שליד ברלין. בהכשרה, אחרי שעות העבודה, הוא תרם רבות לערבי התרבות. שם גם פגש את אילזה לבית כהן, שלימים תהיה אשתו. מווינקל הוא נשלח להולנד להמשך ההכשרה. הבחירה בציונות ובחקלאות לא היתה טבעית עבורו.

בדצמבר 1939 עלה יעקב לארץ ישראל ביחד עם הוריו. אמנם הוא עלה ארצה עם סרטיפיקט של סטודנט בטכניון, אך בפועל פנה ללימודים בקונסרבטוריום למוזיקה בירושלים. לפרנסתו היה מנגן בשעות הערב בבתי קפה.
בתום לימודי המוזיקה התנדב לשרת בבריגדה היהודית, שפעלה במסגרת הצבא הבריטי, שם שירת בתזמורת של הבריגדה כנגן חצוצרה, טרומבון וכינור. ב- 1946, עם שחרורו מהבריגדה, הגיע יעקב לשריד כדי לשמש מורה למוזיקה במוסד החינוכי שזה עתה הוקם בקיבוץ.

בעוד אחיו עלו ארצה והתיישבו בקיבוץ הזורע הלך יעקב לשריד. רצה להיות בזכות עצמו. לשריד הוא הגיע לבד ללא השתייכות לקבוצה או גרעין השלמה, אך אט אט הסתגל לערכי הקיבוץ והיה חבר מסור ואהוב. ב- 1947 הגיעה אילזה, שאותה הכיר עוד בגרמניה, לשריד בעקבותיו. דרכיהם נפרדו בתום ההכשרה כשכל אחד חזר לבית הוריו: אילזה הגיעה לאנגליה בטרנספורט הילדים, ויעקב עלה ארצה עם הוריו. לאורך שנות המלחמה הם שמרו על קשר מכתבים.
בשריד הם הקימו את ביתם ונולדו להם יצחק וירון.

יעקב נמנה עם המורים הראשונים של המוסד החינוכי המקומי – מתווה דרך, מפתח את החינוך המוזיקלי, ומטפח נגנים מקרב ילדי הקיבוץ וחניכי המוסד החינוכי. הוא הקים מקהלה ותזמורת לכלי פריטה – עליהם ניצח, והלחין יצירות לקראת חגים וערבי תרבות. בעיתון "משמר לילדים" היה לו טור קבוע "פינת המוזיקה", שבו כתב על סגנונות מוזיקליים, מלחינים ויצירות. הוא גם לימד מוזיקה במוסדות חינוך נוספים ואף ניגן בתזמורת עמק הירדן ובתזמורת הקיבוצים.
ב- 1949 חלה במחלה חשוכת מרפא. בין אשפוז לאשפוז היה שב הביתה וממשיך בהוראת המוזיקה. כך כמעט עד ליומו האחרון. הוא ראה במוזיקה ובחינוך המוזיקלי מכשיר חשוב בשירות האדם, החברה והרעיון. בצוואתו הוא ביקש שימשיכו לעסוק ולחנך למוזיקה, ושלזכרו יקיימו ערב בלי עצב והספדים כי אם ערב נגינה ושירה.
ואכן במשך שנים רבות התקיים בשריד ערב מוזיקלי לזכרו, וגם כיום האזכרות תמיד נושאות אופי מוזיקלי .

* * * * * * * * * 
 יעקב אבא ליצחק וירון
 

דברים בקונצרט לזכרו של אבא לציון 60 שנה לפטירתו –

אם אבי היה מרשה בי הוא היה מקדיש את הבוקר הזה לאותם ילדים שהלכו לאיבוד. שלא ראו. ששכחו את הצלילים. שאבדו בעולם המבוגרים.
אבא ניסה, בדרכו, לפתוח את השער אליהם, להאיר עוד מקום, עוד זווית בנפשם, בחייהם. להוריד עוד שכבה.
הבוקר הזה הוא עבור המבוגרים ששכחו את הילד שבהם ולא נתנו בו מקום, לעצמם, ליצירה שבהם. אבא זכר וראה אותם, ספר אותם, וניסה בדרכו ליצור את הקרבה בהם, ואליהם.
הבוקר של היצירה הוא למוסיקאים, לכישרונות שמימשו, ליצירתיות שבהם. שמעוררים בנו דוגמא, השראה, גאווה… ואולי גם קנאה.
הבוקר הוא של הקבוץ שנתן בית לאבי אחרי שנות נדודים, בשנים קשות של קיום  שבין המלחמות, להגשים חלומות, וכל המשאבים שניתנו שאינם מובנים מאליהם.
מוקדש לאנשים שחולמים מאמינים ועושים את דרכם, בדרכם שלהם.
הוא מוקדש  למשפחה של אבי, לאחיו יעל ואשר האהובים, יהודית ומוני, לילדים ולמשפחה.
לכל הדור והתרבות הזו. לשפה הזו. לעולם הזה, שנעלם קצת מהר עם הרבה געגועים.
היום הוא של הנכדים של אבא. לשי, נועם  ,גלעד ,אסף, וגני.
שלא זכו  לחיבוק של סבא, שנעלם לפני שנים והוא שולח בהם אהבה.
לאחי ירון שנולד כשאבא כבר ידע את סופו. לחורשה שלנו שממנה אבא יבוא. לחורשה שלנו שממנה אבא לא בא. ולשמחה והצער ואהבה והשקט שחווינו יחד.
הבוקר הוא של האהבה לאהובתו של אבי, לאימא שליוותה אותו, שחייתה אתו, הייתה שותפה לחלומות, לחיים, לקשיים, ליום יום. למשפחה שהקימו. לאימא שלוותה את אבא עד מותו ושמרה אותו בלבה כל חייה.
וגידלה אותנו בדרכה שלה באהבה תמידית.
הבוקר הזה מוקדש לאבי. שהיה כל כך יפה ומיוחד. לנפש האמיתית והצנועה הזו.
לדרכו שלו בעולם. לאנשים והצלילים שאהב. להשראה שנתן בי, ובאחרים.
ולכם תודה. ועוד תודה. שבאתם להיות אתנו ביום הזה. לרביעיית הידן. ולחברים שמלווים אתנו היום ובימים אחרים. תודה שנתתם בנו עוד שעות של אבא.

באהבה מאבא וממני
איציק בנארי

16/01/2016