סיפור חייה של אסתר הוא סיפור הארץ הזו. סיפור של מיזוג גלויות, מחויבות להקמת המדינה ולפיתוחה, חקלאות וקיבוץ, וגם הרבה מלחמות, המהוות נקודות ציון במפת הדרכים של חייה ושל מותה.

אסתר נולדה בשנת 1938 בתל אביב הקטנה. אביה, יצחק שי, בן משפחת קושניר שעלתה  מאוקראינה, היה מבוני הארץ ולוחמיה. אמה, רוזה גולדמן, מחלב שבסוריה, הייתה בת למשפחת צורפים וחייטים.

כשהייתה אסתר בת ארבע נפטרה אמה. מאז היא החלה לנדוד בין קרובי משפחה מסורים, חברות נוער בקיבוצים, ותקופות קצרות שבהן ניסה אביה, אשר אהב אותה מאד, לגדלה, אך ללא הצלחה. לאורך שנות ילדותה ובגרותה ידעה תמיד שהיא מוקפת ועטופה על-ידי קרובי משפחה מכל הצדדים. דודתה, מרים יהלום מבית אלפא הייתה לה כאם, בת דודתה ברכה עמית כאחות ובן הדוד יעקב גולדמן כאח גדול.

בשנת 1956, בימי המתיחות של "מבצע קדש", התגייסה אסתר לצבא. באותם ימים היא התגוררה בקיבוץ דגניה ב', בו הרגישה שמצאה את מקומה. במהלך שירותה כסמלת תרבות ברפיח פגשה את קצין התותחנים אבי ברעם בן קיבוץ שריד, נטוע באדמתו וקרוב להוריו איז'ו וסוניה ולאחיותיו דינה ויהודית, אשר קיבלו אותה באהבה. הם התחתנו ובנו את ביתם בשריד ונולדו בנותיהם: יעל, אילת, עפרה והדס. סוף סוף היה לאסתר בית.

היא נכנסה לעבוד בבית התינוקות ובהמשך היתה מטפלת בחברת הילדים הצעירה, בקבוצת רקפת. בין לבין עבדה במטבח, היתה אקונומית. בשנים מאוחרות יותר עבדה ב"קומונה חברים".

15 השנים המאושרות – אבא, אמא וארבע ילדות, באו לקיצן במלחמת יום הכיפורים עם נפילתו של אבי ברמת הגולן, בדיוק לפני 50 שנה. מאז גידלה אסתר את הבנות לבדה והשקיעה בהן את כל כולה. מותו של אבי הותיר כאב גדול בנפשה אך לצד זה ידעה לשמוח בהרחבת המשפחה ועם הולדתו של כל נכד, וזכתה לשנים רבות של סבתאות מרגשת.

השמירה על קשרים חמים עם כל בני המשפחה המורחבת היתה דבר מאוד משמעותי עבורה. בעשורים האחרונים לחייה זכתה גם לקיים קשר הדוק עם משה, אחיה היחיד מצד אביה.

כשנפטר אביה – יצחק שי-קושניר, הוא הובא לקבורה בקיבוץ שריד.

במשך 65 שנים, היה קיבוץ שריד מקום יציב ובטוח עבורה בו יצרה חברויות וקשרים מגוונים.

בשנת המחלה מיעטה לצאת מהבית ולא המשיכה לפקוד כהרגלה את חדר האוכל ובעיקר את ה"כלבו", שבו נהגה לבלות שעות, בכל ביקור.

הבית שלה, שממנו נשקף נוף שדות העמק, בו התקיימו מפגשים משפחתיים סוערים וקולניים, היה מרחב פרטי ומסודר מאד. לתוך הפרטיות הזו נכנסה ברגישות רבה רותי, אשר טיפלה בה בנאמנות ובעדינות בעשרת החודשים האחרונים, והן נקשרו זו בנפשה של זו.

במלחמה האחרונה, הנוכחית, כבר אזלו לאסתר הכוחות. התפשטות מחלת הסרטן לצד הדאגה לדור הנכדים הביאו להידרדרות מהירה במצבה והיום אנחנו מביאים אותה לקבורה באדמת העמק לצדו של אבי.

בת 85 במותה.

יהי זכרה ברוך

*********

אסתר אמא ליעל, אילת, עפרה והדס וסבתא לנכדים

סבתא שלי,

זכיתי שהיית סבתא שלי 30 שנה, זכיתי להיות הנכדה הבכורה שלך, זכיתי שאמרת לי שכשנולדתי חשבת שאני הילדה החמישית שלך וגם זכיתי שלפעמים התייחסת אלי ככה. זכיתי שהיית כל כך משמעותית בחיי, כל שיחת טלפון או מפגש שלנו נמשכו ונמשכו, מתעניינת ויודעת כל פרט בחיי. ידעת בדיוק רב עם כמה שיותר פרטים, כמו שאופייני לך כל כך. כמובן שגם התעניינת בלימודים שלי ובגן, וגם היו לנו שיחות על חינוך ומאמרים. כשהעזתי להסביר לך פעם מה זה סובלימציה אמרת לי – "ילדה אני הייתי מטפלת תינוקות, בטח שאת לא צריכה להסביר לי". אז את צודקת סבתא, אני מצטערת באיחור, הייתי רוצה שתכף את תהיי כאן ותסבירי לי את הדברים שלא כתובים במאמר ואת יודעת כל כך טוב.

לאורך השנים סיפרת לי שוב ושוב איך לקראת הלידה שלי התרגשת, איך ריחפת כלשונך בחנות למוצרי תינוקות בחיפה ואיך היית מאושרת אחרי עשרים שנה שלא חייכת באמת. אחרי החתונה שלי ושל שקד חזרת וסיפרת לי את זה שוב ואמרת לי שבחתונה שלנו היית מאושרת כמו אז, בחנות בחיפה. כל כך קיוויתי שנהיה ביחד בעוד רגע של ריחוף, שאזכה להעניק לך אותו וגם לי, רציתי את הזכות לשמח אותך שוב, ממש, וזה כמעט קרה. בחודשים האחרונים התרגשת מההיריון שלי, רצית לדעת על כל בדיקה, לא לספר על הבדיקות שלך רק לשמוע על שלי. זכיתי שליווית אותי גם בחלק הזה בחיי. בחודשים האלו אני התעגלתי ואת קמלת מולי. לא חשבתי שנגיע לנקודת הסיום בהפרש כל כך קרוב.

כשהעוברית שלי תגדל אספר לה שהייתה לי סבתא נהדרת ומיוחדת, סבתא שהקשיבה ושמרה את הסודות שלי, סבתא שאפשר היה לברוח אליה בגיל ההתבגרות אבל רק בתנאי שהיא תחנך את אמא על הדרך, סבתא שסיפרה לי סיפורים על אהבה בעיניים נוצצות ומתגעגעות שלא פגשו את אהובה עשרות שנים, סבתא שהיא ראש השבט שלנו, סבתא שאמרה על עצמה – אני לא סבתא רגילה שמתנחמדת ירדני, יש לך סבתא חוצפנית, אז נכון היית סבתא שתמיד הסבירה לי על דרך ארץ, ובעיקר עטפה אותי באהבה ללא תנאי כל חיי, תמיד שמרה לי קוקילידה במקפיא, התקשרה לפחות פעם בשבוע ולימדה אותי תמיד לומר תודה. אז תודה לך סבתא על כל אלה.

תמיד אמרת לומר להתראות ולא ביי, שאת שונאת את המילה הזאת כי הפרידה שלנו היא רק זמנית. אז להתראות סבתא, ואל תשכחי להתקשר כשאת מגיעה כי כבר תכף חושך כאן.

אוהבת אותך,

ירדן