גדי, בן בכור להוריו, נולד בשריד ב- 7.2.1944 והתחנך בקבוצת "שלהבת". אביו סיומקה היה איש "ההגנה" ואיש הפלמ"ח ששירת זמן רב מחוץ לקיבוץ. כשהיה גדי בן שנתיים, נעצר סיומקה באירוע שיקרא לימים "השבת השחורה", והועבר על ידי הבריטים למחנה העצורים ברפיח. במשך חודשים רבים היו מתח גדול ואי ודאות סביב גורלו של סיומקה, וגדי, כדרכו של ילד, למד להסתגל לעובדה שנותר עם אמו בלבד.
יש סיפור שהיה נוהג לספר לילדיו, על יום אחד, אחר הצהריים, לאחר חודשים שלא ראה את אביו, כשעמד לבד על השביל ושר לעצמו בתמימות: "אין לי אבא, אין לי אבא…"  היה זה משפט תמים של ילד שקיפל בתוכו את כל הפחדים המודחקים של אמו. רחל הגיבה ישירות, תגובה קשה ומזועזעת. את הרגע הזה לא שכח גדי ולא שכחה אף פעם גם רחל, שרגשות אשמה ורחמים הציפו את ליבה.

גדי, אח בוגר לעדה ואמנון, גדל והיה לבחור יפה תואר וספורטאי מצטיין. מגיל צעיר ניכר היה כי נפשו הרגישה, נפש אומן היא. ידע לפסל, לצייר ולרשום, והכול ביד קלה וזריזה.
נמשך אל היופי, הנופים והשקיעות והתרגש מהם מאוד.
בצבא שירת ביחידת בני המשקים של הנח"ל, שם הכיר את רותי לה נישא בתום השירות.
ב- 1966 נולד בנם הבכור שרון.

"חיידק הצילום" שדבק בו, גרם לו לעזוב את הקיבוץ ברגשות מעורבים וללכת בעקבות הלב והאהבה לאומנות הקולנוע. עם השנים התקדם בתעשיית הקולנוע, ולאט לאט קנה לעצמו שם של צלם מוכשר, רגיש וייחודי ומאוד מוערך. הוא צילם סרטים ישראליים עלילתיים ודוקומנטריים, וכן סרטים זרים ידועים וטובים.
עם כל הקשיים הכרוכים במקצוע, אהב ומיצה כל רגע בו המצלמה היתה בידו. היתה בו רגישות מיוחדת לאור, למשחק צללים וצבע. השקיעה היתה השעה האהובה עליו ביום. כל צוות הפקה שעבד איתו למד להכיר את השעה הזו, בכול מקום בעולם, שעה בה עזב גדי את הכול והתמסר לשמש השוקעת כשהמצלמה דבוקה לעינו.

ב- 1974 וב- 1976 נולדו לגדי בנותיו דריה וליאור. משפחתו בנתה את ביתה ברמת השרון.

ב- 16.5.1989, בעת צילומי סרט אמריקאי בפיליפינים ותוך כדי צילומים אוויריים ממסוק,
התרסק המסוק בו היה גדי. גדי נהרג במקום כשהוא חובק את מצלמתו והוא בן 44 בלבד.

* * * * * * * * * 
 גדי, אבא לשרון, דריה וליאור