(כל דמיון בין הדמויות המופיעות בסיפור, לבין דמויות אמיתיות אינו מקרי בהחלט)
הראשון שאני מבחין בו כשהוא יורד באיטיות במדרגות הצרות, הוא הגנרל. הוא מסתכל סביבו במבט משועשע, מוודא כדרכו שכולם, אפילו מבעד לחלונות המלוכלכים, רואים אותו, ורק אז קוער את כף ידו הענקית, מצמיד אותה לשפתיו ותרועת חצוצרה מתמשכת נפלטת מפיו ומפלחת את האוויר. כמה יונים אפורות נסות במשק כנפיים מבוהל ממגדל התחמיץ. אני מסיר את משקפי ומשפשף את עיני הדוויות, שלמען האמת, החלו לבגוד בי לאחרונה, ורואה עוד רבים מוותיקי הקיבוץ יורדים במתינות מהאוטובוס, חלקם נעזרים במקלות הליכה ואחרים נשענים בכבדות זה על זה. רובם כבר הלכו לעולמם לפני שנים רבות, אחדים אף לפני עשרות שנים.
תרועת חצוצרה נוספת מפרה את השקט הפסטורלי, והם מתיישבים על חבילות החציר שנותרו זרוקות במעגל בלב החצר מאז חג הביכורים, צייתנים וממושמעים כדרכם. אני תוהה בליבי האם כולם מזהים אותי. הם כולם לבושים כראוי באותם הבגדים מהימים ההם, ולא השתנו כלל ואילו אני – עלי עבדו השנים כהוגן ושיער ראשי השחור משחור נשר ברובו והמעט שנותר הלבין כשלג. הזמן, מנקרת בראשי מחשבה פתאומית, אינו עוצר לרגע מלכת והשפעתו ניכרת לא רק על אחרים, אלא גם עלי. ואני נזכר באמירתו המשעשעת של הדודא ישראל גוריון – "כשאני מתבונן בראי, אני לא מבין מי זה הזקן הזה שעומד מולי." רבים מאלה שראיתי יורדים מהאוטובוס, נפטרו בגיל צעיר יחסית. גם ההורים הנהדרים שלי, שבגילי המתקדם, השגתי אותם כבר די מזמן, ועד היום אני כה מתגעגע אליהם, עד שלעיתים נדמה לי שאני רואה אותם נכנסים לחדר האוכל.
לפתע קם ונעמד על חבילת החציר הבן הבכור של הקיבוץ. נמוך קומה, משופם, זקוף ושרירי כדת וכדין, הוא מסיר בתנועה נמרצת את כובעו, סורק באצבעותיו את שרידי שערותיו, מהסה בתנועת אצבע מאיימת את החברות שמפטפטות וצוחקות בערנות ואומר בשמץ של כעס: "חברות יקרות! תפסיקו לקשקש לרגע ותפקחו את העיניים שלכן. תראו אותם – את היורשים הצעירים שלנו. אין להם ולו טיפונת של כבוד למה שהותרנו אחרינו. באנו הנה רק לביקור קצר כדי לראות אם הקיבוץ שהקימו הורינו בעמל כה רב קיים עדיין, וכבר במבט ראשון אני שואל את עצמי למה הם היו חייבים להחריב את בית השימוש הציבורי הראשון, עליו שמרתי מכל משמר, וכל זה רק כדי להרחיב קצת את הכביש. ותראו מה הם עשו לאסם שלי, עליו שמרתי ואותו טיפחתי במשך עשרות שנים. הלב נשבר. למה פירקו אותו לגורמים והציבו סביבו מין גלגלים מגוחכים שאמורים כנראה להסתובב כשנושבת הרוח. מה הם מרשים לעצמם החברה הצעירים האלה? אין להם טיפת כבוד לעבר?"
"שב בשקט, בן, זמננו עבר," נוזף בו אביו, אף הוא איש מעשה קשוח ומשופם הנמנה על שבעת מייסדי היישוב, שבכל ימי חייו בקיבוץ לא נכנע ללחצים החברתיים האדירים שהופעלו נגדו והצביע בבחירות למפא"י, אפילו שכל החברים האחרים הצביעו כאיש אחד למפ"ם. שניהם, הבן ואביו, היו חברים נאמנים, חרוצים ועתירי זכויות, ורב הדמיון החיצוני ביניהם. ורק במבט שני אני שם לב לכך, ששניהם גם לבושים בדיוק באותם מכנסי חקי ארוכים ושחוקים, ובאותן חולצות פלנל דהויות וקצרות שרוול, החושפות זרועות עבות ושריריות שנולדו מטבע בריאתן לעבודה קשה.
"עם כל הכבוד, אינך יודע כלום," אומר הבן לאביו. "הסרטן לקח אותך כבר לפני עשרות שנים. אני הלא המשכתי לחיות שנים רבות אחריך. נדמה לי שמכל אלה המסובים כאן, רק רבקל'ה ואני חווינו את מסכת השינויים בקיבוץ. כאן, לידיעתך, יש עכשיו המון ביטויים חדשים שאינך מכיר וטוב שכך: כבר אין כאן מזכיר קיבוץ כמו פעם בקיבוץ הישן והטוב. במקומו יש עכשיו מישהו שאינו חבר בקיבוץ, המכונה מנהל קהילה. מקיבוץ הפכנו פתאום לקהילה. לך תבין מי החליט על כך ולמה. ויש גם קיבוץ משתנה, קיבוץ מתחדש, קיבוץ מופרט, שיוך דירות, חלוקת נכסים ועוד ועוד… לכל דבר כאן יש עכשיו שם חדש ותג מחיר. אני חושב שהאוויר עוד ניתן בחינם, אבל האמת היא שאי אפשר לדעת לכמה זמן. ולך תדע מה עוד יקרה. אפילו בחדר האוכל משלמים כשרוצים לבלוע סתם איזה מרק ירקות או משהו קטן בצהריים, אתה היית משתגע לגמרי."
"בני היקר – אמרתי לך לא פעם, שאצלנו, כמעט מהיום הראשון להקמת הקיבוץ, קודם ירו את החץ ורק אחר כך סימנו את המטרה. ככה זה. מסורת שלא ניתן לשנות. ומה הטעם להעמיס עלינו עכשיו למה ולמה ולמה… סתם קלוץ קאשס – ששמיל הסנדלר אמר לי שהפירוש של זה בתרגום לעברית הוא שאלות טיפשיות. כי תגיד ילד מה שתגיד, אנחנו את שלנו עשינו הכי טוב שיכולנו. הלא מהיום הראשון שלנו כאן חיינו בתרבות של נתינה. ויתרנו על הכול, אבל ממש על הכול, כדי להגשים את חלומנו הגדול. אני לא יודע אם אתה זוכר את המחסור הנורא במים. היית אז ילד ממש קטן. בימים הראשונים שלנו כאן התרחצנו, במקרה הטוב, במים מספל. לעיתים אפילו זה לא היה. כשקצת רווח לנו, עמדנו אמא שלך ואני והתרחצנו בתוך גיגית עמוקה, והשקינו את העצים הצמאים בחצר הקטנה שלנו, במים שנאספו בה. ככה זה היה. אכלנו בשנים הראשונות הרבה חצץ, מחסור נורא ותזונה עלובה – בבוקר סלט עדשים עם לחם, בצהריים מרק עדשים עם לחם ובערב קציצות עדשים בלבד כי הלחם נגמר. מה שנקרא אצל שמיל היקר שלנו, לחם צר ומים לחץ. אך בסופו של דבר ולמרות הטעויות הרבות מספור והקשיים האדירים שהתמודדנו איתם, הקמנו יש מאיין ישוב פורח ומשגשג, ועכשיו עלינו להשלים עם המציאות – זהו זמנם של אחרים."
"לשיר, לשיר, הכי חשוב בהזדמנויות נדירות כאלה זה לשמוח ולשיר," קופצת פתאום ונעמדת על חבילת החציר המורה המיתולוגית למוזיקה, שזוהרה הועם עד מאוד בשנותיה האחרונות, וגורפת בידה את שפעת שערותיה.
כהרף עין מחיש הלב שלי את פעימותיו. כבר מאוחר מדי להתכופף ולהעלם, ולרגע קט אני חושש שהיא תצביע עלי ותאמר בפרהסיה, שלדעתה, הייתי התלמיד העלוב ביותר שהיה לה בכל ימיה כמורה למוזיקה. אבל מה אכפת לי בעצם מכל זה בגילי המתקדם. שתגיד. אצחק עם כולם ואומר, שלצערי, איני יכול להכחיש זאת.
אלא שהיא לשמחתי אינה מתייחסת אלי כלל, אולי אף אינה מזהה אותי, ואומרת: "הלא כולנו יודעים זאת, באנו הנה רק לביקור חד פעמי קצרצר ובואו נעשה טובה לעצמנו ולא נבזבז אותו על דברי בקורת ועל תלונות חסרות ערך. בלאו הכי כבר איננו יכולים להצביע ולהשפיע. בואו ניזכר בשירים היפים שלנו ונזמר אותם ביחד כמו בימים היפים ההם, כשהיינו צעירים ועליזים, זמן קצר לפני שאנחנו חוזרים למשכן הקבע שלנו למעלה על הגבעה. ופוצחת מיד בשיר הילדים הקצר והנוגה "דוגית נוסעת" וכולם מזמזמים איתה בשקט.
דממה משתררת כשדיניץ, המכונה בפי כל – ה"חסיד" קם ונעמד על חבילת החציר זקוף כחסידה, חולצתו הצחורה מגוהצת למשעי, פיו פעור לרווחה וקרחתו המבריקה נוטפת אגלי זיעה. "אנחנו כאן ארבעים חברות וחברים," הוא תופס כדרכו פיקוד בטון של מפקד בכיר בצבא, מלקק את שפתיו הסדוקות ומסלסל בחשיבות את קצות שפמו. "אני מציע שנכריז על תחרות הסיפור הקצר, ואז, כל מי שחושב שיש לו משהו חשוב לספר, עדיף לדעתי משהו מתולדותיו בקיבוץ, יקום ויעמוד על חבילת החציר עליה הוא יושב ויקבל רשות דיבור. לכל אחד מוקצבות ארבע דקות, שאם לא כן לא נספיק לחזור הביתה בזמן. ולדעתי, גברת נכבדה מורה למוזיקה, אין לנו זמן עכשיו בשביל לזייף שירים מימי אנו באנו. זלמן– אני מציע שאתה תהיה הראשון."
"אם הוא לא היה קיים, החסיד הזה, מישהו היה צריך להמציא אותו," לוחשת רבקל'ה, אחת מוותיקות היישוב, לתחיה חברתה. "איפה שלא זורקים אותו, הוא צומח," עונה לה תחיה ושתיהן מביטות לשמים וגועות בצחוק מתגלגל. רק עתה הן שמות לב ללהקת העופות הדורסים שחורשת את השמים מעליהן במעגל סבלני דומם. "תראי את הנשרים הענקיים האלה," גונחת תחיה בפליאה. "ממש כמו בימים ההם כשבשולי הקיבוץ היה ואדי פתוח שאליו נזרקה כל האשפה. אפילו פגרים של עגלות בנות יומן או תרנגולות גוססות הושלכו לשם כלאחר יד והם התכנסו שם לזלול את הבשר המבאיש. יכול להיות שריח מסוים שהחבורה הזקנה שלנו מפיצה כאן מושך אותם?" "בהחלט יכול להיות," משיבה לה רבקל'ה ונועצת מרפק בצלעותיה, ושוב הן פורצות בצחוק משוחרר.
אפילו מתחת לאדמה לא שוכחים את האמירות הקיבוציות השחוקות, אני חושב בליבי, ומברך על כך שלא שכחתי הפעם להצטייד במכשירי השמיעה המשוכללים שלי, מנצל את ההזדמנות ושואל את זלמן מה הסיבה שההורים שלי החמיצו את ההזדמנות ולא באו. "נו, אתה הלא מכיר אותם יותר טוב מכל אחד אחר," הוא עונה לי. "עמדו בצד כמו תמיד, צנועים, שקטים וממושמעים, ולא נדחקו עד שנתפסו כל מקומות הישיבה באוטובוס וזהו. ממש חבל. אני בטוח שהיו שמחים לפגוש אותך."
"כמה חבל," אני מסכים איתו, "היו יכולים להתגאות בנכדים ובנינים החכמים והיפים שלהם. אבל לא בטוח שהיו שמחים עם השינויים מרחיקי הלכת שהקיבוץ היקר שלהם עבר. תאר לך את אבא שלי בא לחדר אוכל וצריך לשלם על כל מה שהוא אוכל. אני בטוח שהוא היה משתגע מכעס. אמא שלי בשנותיה האחרונות ניקרה פרורים כמו ציפור, אבל הוא – טרף כמו כלום שתי מנות בשר בכל ארוחה. נו טוב, מה שהיה היה."
"יש משהו בשביל הבטן הריקה?" שואל אותי הגנרל, צוחק בהנאה, וחג בידו על בטנו. "יש" אני אומר לו ומושיט לו תפוח שקניתי כמה דקות קודם לכן בכלבו. "אני בטוח שאתה זוכר שזה לא נחשב בעיני לאוכל," הוא אומר ונוגס בתפוח, "זה בקושי קינוח. אני מתכוון לאוכל אמיתי שמבחינתי זה רק איזה סטייק טוב וכמה נקניקיות צ'וריסוס."
איזה בן אדם, אני חושב בליבי. אני הלא מוכר וידוע בציבור כרואה שחורות מדופלם. מלך המחשבות השליליות. הדאגן המתמיד. פעם, מזמן, לילדים, ועכשיו לנכדים. חושש תמיד מפני הבלתי ידוע והמה יהיה והמה יגידו. ואילו הוא – שום דבר לא מקלקל את מצב רוחו ואת האופטימיות שלו. איזה איש נהדר ומעורר קנאה.
זלמן, אפו הנשרי רוטט בהתרגשות, ממש כמו בימים הטובים ההם, כשהוא רחרח בגלוי בחדר האוכל אחר נשים נשואות שלא באו על סיפוקן, קומץ שערותיו הלבנות מנסה לשווא להסוות את קרחתו, נשען על דיניץ ומטפס באיטיות על חבילת החציר, לבוש מכנסי זלמן קצרים שגולשים עד ברכיו החלקות, הלבנבנות, הקרחות מכל שערה.
"את זוכרת איך כינינו אותו פעם, מאחורי הגב, כשלאף אחד לא היה ברור מה הוא עושה," שואלת רבקל'ה את חברתה. "ברור שלא – מעפ"ש – מסדר עניינים פה ושם. בקיבוץ החדש הוא לא היה שורד אפילו דקה."
אני מחכה שהמורה למוזיקה תפצח בשיר העממי המפורסם "זלמן יש לו מכנסיים מגיעות עד הברכיים, אם יפלו המכנסיים, אז יראו לו את הזלמן…" אך היא, כך נראה לי, עוצמת את עיניה ומנמנמת לרגע ומחמיצה את ההזדמנות.
"חביירים יקרים," אומר זלמן בקול נשנק. "אמנם אנחנו, כולנו, התפנינו כבר לפני זמן רב לעולם שכולו טוב, אבל כאן, כבר בביקור קצר בחצר אפשר להבחין מיד בשינויים הבלתי נסבלים: את הסנדלרייה הנפלאה רבת השנים וההישגים של צפורה ושמיל הם שיפצו והפכו למשרד של עורכי דין, ואת החשמלייה של צבי ואורי שיפצו והשכירו לאיזה חברת ביטוח. למבנה הישן, מימיו הראשונים של הקיבוץ לא השאירו כל שריד וזכר. כנראה שאצל הצעירים האלה שמתגוררים כאן היום במקומנו רק הכסף מדבר. נגמר היחס לעבר ולמסורת, הכל הפקר," הוא אומר, מתיישב וממרר בבכי.
"זה לא סיפור. ביקשנו סיפורים ולא יללות בכי מנוזלות," צועק דיניץ לזלמן וחנצ'ה נעמדת על חבילת החציר. "לפי התור, מדברים לפי התור," רוטן דיניץ בחמת זעם. "אם לא תסתום את הפה, תבלע זבובים," לועגת לו חנצ'ה ומנופפת בהפגנתיות את ידיה העבות. "אני בטוחה שאתה זוכר שאני נמנית על שבעת החברים הראשונים שהגיעו הנה. עד יומי האחרון נחשבתי בצדק לעובדת חרוצה ולא מפונקת, אך מעולם לא נכנעתי למשמעת הברזל הקיבוצית, שדרשה ממני, כמו מכל הנשים היושבות כאן איתנו, לעבוד רק בבתי הילדים. אז בטח שלא אכנע לשטויות שלך עכשיו, כשזאת אולי ההזדמנות האחרונה שלי לספר לכולכם איך הגעתי לקיבוץ."
"יש לך אולי משהו בשביל לעשן?" פונה אלי פתאום אליהו גבה הקומה ונשוא הפנים, שנחשב אצלנו כמי שיודע לצאת ממצבים שאחרים לא היו נכנסים אליהם, ושולף מכיס מכנסיו מקטרת עץ קצרה ובלויה מרוב שימוש. "הרופא שלנו אסר עלי לעשן כשתקף אותי איזה סרטן בקיבה, אבל מה כבר יכול לקרות לי בגילי המתקדם, אם אצרוב את הריאות הארורות שלי בעוד כמה לגימות עשן," הוא אומר לי כשאני שב במהירות מהכלבו שלנו עם חפיסת סיגריות וגפרורים. "בזמנים הקשים ההם כשקיבלנו סיגריות בהקצבה – אולי חמש מכורקות עלובות ליום – הייתי נשאר בחדר האוכל אחרי שיחות הקיבוץ, אוסף את בדלי הסיגריות מהמאפרות, וכן, גם את מה שאבא שלך הותיר, ומפורר אותם לתוך המקטרת שלי וככה ארגנתי לי עוד קצת מה לעשן. בשנותיי האחרונות נחשבתי למין נס רפואי – המת החי כינו אותי כאן ובבית החולים. מידי בוקר כשקיבלתי את העיתון היומי, הקדמתי לקרוא את הדף של מודעות האבל, כדי לוודא שאני עדיין חי." את המשפט האחרון הוא מלווה בקריצה ממזרית בשתי עיניו, ובלי שום מעצורים הוא שולה במהירות מהקופסה שלוש סיגריות ומכניס שתיים מהן לכיס חולצתו. את השלישית הוא מפורר להפתעתי לתוך מקטרתו, מהדק את הטבק באגודלו ומצית, פולט סילון עשן ועיניו החכמות, שנימי דם רבים מנקדים אותן, מתעגלות בהנאה מאחורי משקפיו עבות העדשה.
למעלה מחמש דקות כבר חלפו. הפסדתי ככל הנראה את סיפור עלייתה של חנצ'ה לארץ. אך היא, קצרת קומה, לבושה בשמלה בד עבה שצונחת עד קרסוליה, ניצבת עדיין על חבילת החציר וממשיכה לספר: "היינו שבעה כשהגענו הנה לראשונה. שישה בחורים ואני. ענני אבק נישאו באותו יום באוויר השרבי, והיה כאן כל כך יבש וחם, שאפילו החרדונים אוהבי השמש חיפשו קצת צל מנחם. התלבטנו לילות שלמים והתקשינו להחליט למי יש זכות קדימה בבנייה. לבהמות ולתרנגולות או לנו, בני האדם. בסופו של דבר ביחד עם צריפי המגורים, הרפת והלול והאורווה, בנו לי מטבח ונהייתי המבשלת הראשונה של הקיבוץ ומנהלת המטבח. אותו חדרון קטן וצפוף שימש אותנו גם במטבח וגם כחדר האוכל. תקרה לא בנו בינתיים ובשעות הערב נצנצו הכוכבים, ומבעד לסדקים שבקירות, יכולתי לראות את כל מה שנעשה בחוץ, והכי חשוב, אז גם ראיתי לראשונה את בעלי לעתיד שהגיע אלינו בדרך לא דרך מהונגריה. גם רצפת בטון לא הייתה למבנה הקטן, אך כשטאטתי לכבוד שבת את אדמת הגיר הלבנה היה נדמה לי שחדר אוכל כה מפואר אין בכל ארץ ישראל."
"זמנך עבר," צועקים לה כל חבריה, אך היא עקשנית ועומדת על זכותה וממשיכה בסיפורה בנחישות: "ומה אכלנו? בצל מטוגן בשמן, עדשים ועדשים ועוד עדשים. מכל זה עשיתי מין נזיד סמיך ומהביל, שאף אחד מהחברים לא נדרש למכור את בכורתו תמורת אכילתו. אהבתי לראות את קומץ החברים הרעבים זוללים בשקיקה את מאכלי הדלים. לחם אפינו לבד ובשר אכלנו כמובן רק בחלומות. וכל הבישול שלי היה על פרימוס לוהט שהתהפך לעיתים מזומנות. וכמעט שכחתי – בערבי שבת ובחגים אכלנו לעיתים גם איזה פיסת דג מלוח."
"מים, מים, תנו לי קצת מים," פועה בקולו החלוש שמיל הסנדלר. ושוב אני רץ לכלבו ומביא כוסות נייר ובקבוקי מים, והגנרל – קטוע רגלו הימנית – אך עליז ומתרונן כדרכו, מדדה במיומנות על קביו ומוזג לכולם בשמחה.
"איזה מים טעימים," לוחשת תחיה לרבקל'ה שכנתה ומבקשת מהשריף כוס נוספת. "אני חושבת שיותר משלושים שנה לא שתיתי מים ועוד כאלה מתוקים," היא מוסיפה ומשחררת בהנאה גיהוק קולני.
שמיל הסנדלר, שחוח גב ורזה כגבעול, פניו סגופות וראשו תלוי ומתנדנד על צווארו הדק, הארוך, כעין תאנה שהבשילה טרם זמנה ועלולה לנשור בכל רגע, עולה ונעמד בקושי רב על חבילת החציר והחבורה התוססת נרגעת באחת. את שמיל, אני שם לב, כולם כאן מעריכים ומכבדים.
"ידידי הטובים," הוא לוחש ומהדק את כובע הקסקט המהוה לראשו. "בכל שנותיי בקיבוץ הייתם לי למשענת שאין שנייה לה, שהרי כולכם יודעים שעד יומי האחרון נותרתי ערירי, בלי קרובי משפחה, בלי אישה ובלי ילדים. רציתי אישה, ודאי שרציתי, אך לא אזרתי אומץ ואתם למעשה הייתם התחליף לילדיי ולמשפחתי," הוא אומר בשקט ומשתעל קלות, ראשו מתנדנד על צווארו ולחייו השקועות רוטטות. "לא עבדתי כמו רובכם בשדה, ברפת או בלול. גם עגלון לא הייתי. כמעט מיומי הראשון כאן הבנתי שהשמש המקומית אינה אוהבת אותי. הייתי סנדלר. ישבתי בצל בסנדלרייה ותיקנתי סנדלים ונעליים. מלאכה אותה למדתי עוד בגולה. שישים שנה חייתי כאן ביניכם, בהן לימדתי אתכם לדבר עברית כהלכתה. אילצתי אתכם, בדרכי נועם אמנם, לוותר על שפת אבותיכם – יידיש, גרמנית, פולנית, הונגרית, צ'כית ועוד. אודה בכך, אפילו אם זה קורה באיחור קצר והגיע הזמן לומר לכם זאת בגלוי – הייתם תלמידים נהדרים. לא אגזול יותר מהזמן שהוקצב לי כאן, אך אני חייב לומר לכם שלמרות הקשיים הרבים בדרך, למרות הבדידות הקשה עמה התמודדתי בשבתות ובחגים, החיים כאן עמכם אחי ואחיותיי האהובים היו החיים הכי טובים שיכולתי לאחל לעצמי. לו הייתה לי אפשרות להתחיל את מסכת חיי מבראשית – אלה בדיוק החיים שהייתי בוחר בהם." פרץ של מחיאות כפיים וקריאות עידוד מלווה את סוף דבריו וחנצ'ה ממהרת ומושיטה לו מטפחת כדי שיקנח את אפו ואת שטף דמעותיו.
רוז'קה המורה, לבושה במיטב בגדיה ותסרוקתה הגבוהה עשויה לתפארת, ופנחס המכונאי נעמדים שניהם על חבילת החציר שעליה ישבו. מיד נדלקת החבורה בצעקות רמות בעד ונגד עד שדיניץ קם, מחליק בידו על פניו ומשליט סדר, ומודיע שעכשיו תורה של רוז'קה. פנחס מתיישב מאוכזב, מליט את פניו בידיו, מנסה להסתיר את העלבון הצורב.
אני חייב להסתלק מכאן, אני אומר לעצמי בשקט, רגע לפני שרוז'קה תחליט שזהו הרגע הכי מתאים לספר לכולם איך שברתי לבן שלה את השיניים כשהיינו בני עשר בערך. האמת היא שהיינו תמיד החברים הכי טובים, אבל פעם אחת הוא עיצבן אותי ודחפתי אותו בכוח. הוא נפל על הרצפה ושיניו הקדמיות נשברו והשחירו. רציתי לקבור את עצמי מתחת לאדמה. הוא סבל מכאבי תופת ואני בכיתי מצער. כבר יותר משישים שנה שאני אוכל את עצמי ומתנצל בפניו. טוב. מה שהיה היה. נלך הלאה. לשמחתי, גם היא מתעלמת ממני לחלוטין ופותחת בדבריה:
"כולכם בטח זוכרים שבאתי הנה לשמש כמורה שכירה בקיבוץ. אהבתי את עבודת ההוראה אפילו שהילדים הקיבוצניקים היו לא כל כך ממושמעים. כי מי שזוכר – זוכר, אצלי היה צריך להיות סדר מופתי בכיתה. הייתי קפדנית. בשעות הערב הייתי בודדה מאוד ועד מהרה מצאתי לי כאן בן זוג. אך מעולם לא הסתגלתי ולא אהבתי את החיים בקיבוץ. את הגסות, את חוסר הנימוס, את האוכל המשעמם והחדגוני ובעיקר את מחסן הבגדים. כשהתקבלתי לחברות נאלצתי למסור את כל הבגדים הפרטיים שלי למחסן. אפילו את מעיל הפרווה ששלחה לי הדודה שלי מאמריקה. הרגשתי לעיתים שנענשתי בידי שמיים. אבל על מה נענשתי? אישי היקר לא היה מוכן לשמוע על נטישת הקיבוץ. הקיבוץ היה כל עולמו והוא היה מחובר אליו בעבותות של ברזל. חינכתי דורות של ילדים, לקפדנות, לסדר ולמשמעת. אני מקווה בעומק ליבי שהם לא שומרים לי טינה על כך. בסופו של דבר, כולם טיפלו בי יפה כשחליתי, סלחתי לכולם והלכתי שלווה לעולם שכולו טוב."
פנחס, המכונה בפי כל פיניה, קם לאיטו ונעמד על חבילת החציר. לבוש בחולצה דהויה ובמכנסי חקי קצרים וסנדלים תנכיים לרגליו, הוא נראה לי עוד יותר נמוך וצמוק ממה שזכרתי.
"חברים יקרים," הוא לוחש. "הלא רובכם יודעים. הייתי מהראשונים שהגיעו הנה. היינו אז רק חמישה. ארבעה גברים ואישה אחת. זבובים אכזריים, פרעושים, כינים ויתושים קידמו את פנינו בשמחה ומצצו את בשרנו הטרי ואת דמנו המתוק. חליתי במלריה. חשבתי שאני הולך למות. כמעט ארבעים יום ולילה התפתלתי בייסורים קשים וחום גבוה, ורק בדרך נס החלמתי. יכול להיות שמישהו למעלה חשב עלי ודאג לי. לך תדע. אני הרי לא מאמין. שנים רבות עבדתי ברפת. חלבנו אז את הפרות בידיים, בלי שום מיכון. עבודה קשה בכל שעות היממה כמעט. שם, בין ריח הזבל לניחוח חציר כמו שהיה נהוג לומר אצלנו בימים ההם, התפתח רומן אסור ביני לבין אישה נשואה שבעלה שהה בשליחות בחו"ל. הייתי אז צעיר ויפה ולא שלטתי ביצריי. האמת היא שגם היא לא. הזמינו אותי לשיחה ודרשו ממני להתרחק מיד. לעזוב את הקיבוץ עד יעבור זעם. מה יכולתי לעשות? עם תרמיל על הכתף ובו מברשת שיניים, כיכר לחם, כמה בצלים וחתיכת גבינה יצאתי למסע הכרות עם הארץ שלנו. פגשתי בדרכי לא מעט רועים שלא מבני עמנו שאירחו אותי בשמחה באוהליהם. כיבדו אותי בתה מתוק ובפיתה טרייה ופרשו לי שמיכה ללילה. אולי לא תאמינו, אך עד עמק האלה הגעתי במסעי. עמדתי שם על אחד התילים העתיקים ובדמיוני ראיתי את דוד הקטן ואדום השיער משליך את אבן הקלע והורג את גולית. גם אל ההרים הגבוהים המשקיפים על יריחו הגעתי ברגל באחד הימים, ממש עם עלות השחר. עמדתי שם לבדי נרגש ונפעם, העיר הקטנה עטורת הדקלים מונחת דוממת לרגליי. דווקא כשעצמתי את עיני, ראיתי את יהושע בן נון, לבוש בגלימה לבנה, זקן עבות מכסה את פניו ושיער ראשו גולש עד מותניו, מניף את ידיו לשמים וחומות עיר התמרים הצהובה צונחות ארצה ומתרסקות, בלי מלחמה. כשחזרתי הנה לאחר שתי שנות נידודים, רזה ומותש ואפוף געגועים, קיבלתם אותי בזרועות פתוחות. עד היום אני מודה לכם על כך," הוא מסיים את דבריו ומתיישב לאיטו.
"צלילי קסטה רחוקים, הבית זה מקום, שאם אתה חייב לשוב אליו, תמיד פתוחה בו דלת לקראתך"- מתעוררת פתאום המורה למוזיקה מנמנומה המתמשך ומצטטת שורות של משורר ידוע.
"אני מבקש לשמור על הסדר ולא להתפרץ," נוזף בה דיניץ, מתרומם על קצות אצבעות רגליו ומאיים באצבעו, ומורה למוסקו רועה האווזים הבכיר, שהקדים וכבר נעמד ליד חבילת החציר, נסמך קלות על ההליכון שלו, לשאת את דבריו.
"ללא מוזיקה החיים היו שגיאה," מצטטת המורה למוזיקה את ניטשה, "ואפילו איש צבא כמוך יודע זאת." ולי נדמה לרגע, שהמילים שלה מכוונות הפעם גם אלי.
מוסקו פותח וסוגר את פיו כמה פעמים, אך כמו דג באקווריום, המילים תקועות ומסרבות לצאת. זה ידוע מכבר לחבריו. מוסקו, כמוהו כמשה רבנו, להבדיל אלף הבדלות, הוא כבד פה. "קדימה, דבר כבר," נוזף בו דיניץ למורת רוחם של החברים.
"לא איש דברים אנוכי," נפלטות לבסוף המילים מפיו, "וכולכם יודעים זאת. לא מלאתי תפקידים מרכזיים בקיבוץ ותמיד נחשבתי לאיש שוליים. אחד שאף אחד לא מתייעץ איתו וגם לא מתחשב בו. נחבא אל הכלים כפי ששמיל נהג תמיד לתאר אותי. בסך הכול הייתי במשך רוב שנותיי בקיבוץ רועה אווזים, עד שהוחלט ברוב קולות, אמנם לאחר ויכוחים רבים, שגידול אווזים אינו ריווחי והעסק שכה אהבתי נסגר. ואני, כמו שאומרים במילים הגבוהות של שמיל – חרב עלי עולמי. חליתי והפכתי לשבר כלי. אפס מאופס. והעבודה בקיבוץ באותם ימים הייתה ערך עליון. ישבתי בביתי וקוננתי על מר גורלי. אך כנראה שלפעמים כמו שאומרים, מדבר רע יוצא משהו טוב," הוא מגמגם וקולו רועד מהתרגשות. "בגיל מתקדם התאהבתי בציונה האחות האחת והיחידה שטיפלה בי במסירות רבה וזכיתי להקים משפחה בישראל. בסופו של דבר הלכתי לעולמי בלי טענות ובלי כעס."
שתי צעירות חייכניות, דקות גזרה וכהות עור ושיער חוצות את החצר בצעדים קטנים, קופצניים. הן מרגישות ממש בבית, עולה מחשבה בראשי. ובעצם, למה לא? אחדות מהן מתגוררות כאן כבר שנים רבות. לא אתפלא אם בעוד קצר הן יתחילו לצבור זכויות ותק וידרשו כמו כל החברים שיוך דירה ובונוסים.
"נו, ומי הן שתי היפיפיות השחרחרות האלה הרזות כמו דוגמניות?" שואלת תחיה את שכנתה. "רואים שהתפגרת כבר לפני למעלה משלושים שנה," עונה לה רבקל'ה. "פעם, אם את זוכרת, כל מי שחלה במחלה שאין לה תקנה, אושפז בבית הסיעודי עד שהלך לעולמו. היום, וגם אני זכיתי לכך בערוב יומי – כל מי שחולה וכבר אינו מסוגל לדאוג לעצמו, מקבל מטפלת פיליפינית מדופלמת שגרה בביתו ודואגת לו לכל מחסורו. תאמיני לי, אין כמותן. מנקות, רוחצות, מבשלות וגם מלטפות כשצריכים קצת עידוד. ונדמה לי ששתיים או שלוש מהן כבר עשו את עסקת חייהן והתחתנו עם בני קיבוץ ובטח כבר נולדו להם ילדים."
"קוראים לו ליפא העגלון והוא אולי האחרון שיש לו עוד פלטפורמה ישנה…"
פוצחת המורה למוזיקה בשירה, כשהרשל, העגלון רב הזכויות נעמד על חבילת החציר.
"איני מבין בשום פנים לאן כולם ממהרים ריצה לקראת השד יודע מה…"
שרים כולם כאיש אחד, ואני, מבלי משים, מזייף בשקט יחד איתם.
"אם לא יהיה כאן סדר, לא כולם יספיקו לספר," מתלונן דיניץ. "הרשל, הגיע תורך."
"ידידי היקרים," אומר הרשל בקול רועד, פניו הסמוקים רוטטים מהתרגשות, "לא מעטים מהיושבים כאן, אלה שהגיעו בשנים מאוחרות יותר, אינם מכירים את הרפתקאותיו של העגלון בקיבוץ בימים ההם. ראשית אומר לכם, שבשנים הראשונות כל מי שהחשיב את עצמו רצה להיות עגלון ורבים היו הקופצים על הכבוד הזה. והנה, נפלה בידי הזכות להיות העגלון הראשון כאן, וזאת כמובן, עוד בטרם נסלל אלינו הכביש מנהלל. המשימה העיקרית שלי באותם ימים הייתה להוביל את כדי החלב מהרפת שלנו למחלבה בנהלל. הקושי הגדול היה כמובן בימי החורף, שאז דרך העפר לשם הייתה מלאת שלוליות בוציות וטובעניות. אסור היה לעצור ולו להרף עין – עצרת, שקעו גלגלי העגלה בבוץ ובלי עזרה לא תיחלץ. כדי להגיע בזמן לנהלל העיר אותי שומר הלילה כבר בשתיים וחצי בלילה ועזר לי לרתום לעגלה את צמד הסוסים החזקים שלנו – גוצקה ותרח. העמסנו את כדי החלב ויצאתי לדרך, שומע את החלב היקר משקשק בכדים ומתפלל שאגיע בשלום."
"הוא נראה לי עכשיו כמין עוף קצת מוזר," לוחשת תחיה לרבקל'ה. "ולי ממש לא. אני בטוחה שהוא היה חתיך לא נורמאלי כשהיה צעיר. אפילו עכשיו עוד נראים על פניו סימנים של יופי יהודי בלולים בדם רוסי. תראי את כפות הידיים המטופחות שלו ואיזה עיניים כחולות נהדרות יש לו. מעניין איך הוא היה במיטה." "את מה שאת אומרת אני אפילו לא מעיזה לחשוב," אומרת תחיה ושוב הן מתגלגלות מצחוק.
"אחת לחודש," ממשיך הרשל, "היינו נוסעים לחיפה להביא אספקה. רותמים את הסוסים הכי חזקים שלנו לעגלה, ויאללה, נוסעים. לעיתים היו מצטרפים לנסיעה חברים שיצאו לחופשה קצרה או נזקקו לטיפול רפואי כלשהו. הנסיעה הזו הייתה מתארכת ונמשכת למעלה משמונה שעות, אך אני הייתי יושב זקוף וגאה על מושב העגלון, מאיץ בסוסים, ומרגיש לפחות כמו מלך היושב על כס המלכות שלו. והיו, לא עלינו, גם מקרים נוראים," ממשיך הרשל. "בין יתר תפקידיו היה צריך העגלון להביא לקיבוץ חברים שהגיעו עד כפר ברוך ברכבת העמק. חורף אחד נסע לשם עגלון לא זהיר ולא מנוסה והסוס האומלל שקע בבוץ. ככל שהוא בטש ברגליו וניסה להיחלץ, שקע עוד ועוד. בסופו של דבר לא נותרה לעגלון שום ברירה והוא ירה בראשו. מיד לאחר מכן הוא עזב את הקיבוץ. לא הצליח להתמודד עם הכישלון ועם המבטים המאשימים של החברים. ככה זה היה באותם ימים."
"שני נקודות להרשל," צועק דיניץ, "סיפור נהדר שמעולם לא שמעתי." "שתי נקודות, צריך לומר שתי נקודות," צועקים לו החברים במקהלה. "היית בצבא ודילגת על השיעורים של שמיל וזאת התוצאה," מוסיפה המורה למוזיקה "שניים, שתיים, מה זה חשוב בכלל. מה שחבל באמת שסוף הסיפור מזעזע ממש." ומודיע מיד לרותה התופרת גבוהת הקומה וארוכת הצמות שהגיעה תורה. רותה, לבושה בשמלה כחולה, צמודה לגופה, נעמדת, אך אינה עולה על חבילת החציר.
"תראי אותה," לוחשת תחיה לשכנתה, "תראי את התופרת העקומה הזאת, שקיצרה לנו את הבגדים ואנחנו קיצרנו לה את החיים. תראי באיזה ישבן היא מצוידת ואיך הוא מתנועע כאילו יש לו חיים משל עצמו – תנועת המושבים ממש."
רותה פורשת את ידיה הארוכות לצדדים, מנערת את ראשה ומטלטלת את צמותיה השחורות, ונדמה לי לרגע שאינה יודעת מה לומר. ורק לאחר שתיקה ממושכת היא אומרת בפנים חמוצות, חרוצות קמטים, שבמקום הזה שבו היא העבירה את רוב שנותיה, לא היו לה אף פעם חברות או חברים, ונראה לה במחשבה מאוחרת, שאף אחד מהיושבים כאן, מעולם לא חייך אליה, במיוחד לאחר שעזבה את בעלה, ולכן, אין לה יותר מה לומר. והיא מתיישבת ומוחה דמעה.
"תספור את החיים שלך בחיוכים, לא בדמעות". מצטטת המורה למוזיקה את ג'ון לנון.
"שקט בבקשה," צועק דיניץ ומניף את ידיו ברוגז.
אני מחליט להגביר את הרמקולים במכשירי השמיעה שלי, ושומע עכשיו כל רחש, שיעול, קללה או אנחה, וגם, לא עלינו, קולות ורעשים נוספים, שאנשים בגיל מתקדם לא תמיד שולטים עליהם.
ליד חבילת החציר נעמדת עכשיו, כפופה ורזה כנוצה, המבשלת הדגולה – נועה. תחילה היא מושיטה יד למרכז המעגל, שם, ליד בקבוקי המים מונחת גם קופסת הסיגריות. היא שולפת אחת ומציתה בזריזות, ופולטת סילוני עשן מפיה ומנחיריה ולרגע נדמה לי שגם מאוזניה. "הפסקתי לעשן לפני שבע שנים," היא אומרת ודורכת ומרוצצת את הסיגריה בכעס בעקב נעלה. "אתם זוכרים את הסיפור המיוחד שלי על מה שקרה עם שייע שלנו? לא. ברור שלא. גם הזיכרון שלכם כבר הלך מזמן לעולמו. אם כך, למרות שאני לא דברנית גדולה אספר לכם אותו. מידי יום, שישה ימים בשבוע, שנה אחרי שנה אחרי שנה, הגענו למטבח שלושה חברים, בשעה ארבע לפנות בוקר. אני הייתי המבשלת הראשית ודאגתי העיקרית הייתה, שלחברים תוגש ארוחת צהריים בזמן. אתם לא זוכרים מה זה אומר בזמן? הלא רובכם באתם כבר בשעה אחת עשרה לאכול ארוחת צהריים. מלכל'ה שבאה יחד איתי, הכינה אוכל לכל החברים שהשכימו קום ויצאו כבר בשעה ארבע וחצי בבוקר לעמל יומם, ואילו שייע, במסירות בלתי רגילה היה אמון על הכנת האוכל הדיאטטי, לאותם חברים שהיה נדמה להם שהם חולים. זה היה עוף מבושל במרק צח, שכינינו עוף מכובס, כדור בשר דל טעם וירקות מבושלים ותפוחי אדמה או אורז והכל כמובן בלי טיפת שמן, מלח או פלפל. אחרי שכולם אכלו ושבעו, היה הוא יושב בפינה השקטה שלו ומכרסם משהו ממש קטן. אף פעם לא היה לו תאבון. עבדנו שלושתנו זה לצד זה במשך שנים ארוכות בלי להחסיר אף יום. בוקר אחד שייע לא הגיע. בשעה חמש מלכל'ה כבר הייתה ממש מודאגת. אמרתי לה חד משמעית – אם הוא לא הגיע הוא מת. בשעה שש הלכו מהמרפאה לחדר שלו ובאמת מצאו אותו שוכב במיטה מת. מה שנקרא מיתת נשיקה. החברים היו בהלם. שייע היה ניצול שואה שכל חייו אצלנו עברו עליו בשתיקה כמעט מוחלטת. זהו. אני תמיד עצובה קצת, אבל הפעם הייתי ממש עצובה."
רוח מערבית קלה, המכונה בפינו בריזה, מתחילה לנשב כשהשמש, במסעה הקבוע לים, ניצבת כתומה ובוהקת מעל הכרמל. אני מעיף מבט מרפרף על החבורה השקטה ורואה אותם, את כולם, פוערים את פיהם ושותים את הרוח המרעננת בצמא. רק עכשיו, עם משב הרוח, אני שם לב שבאמת נודף מהם איזה ריח מיוחד, ריחם של אנשים מבוגרים. איני אוהב את המילה זקנים. גם אני כבר מבוגר או זקן, או איך שתרצו לקרוא לזה, ויכול להיות שגם ממני נודף אותו ריח שייחודי למבוגרים. אני מקרב את זרועותי לאפי ומרחרח. בינתיים שום דבר. אולי קצת ריח של זיעה. זקן, מבוגר, ממש לא אכפת לי, כי בינתיים, לשמחתי, אני מרגיש ממש נהדר ואומרים לי שאני גם נראה נהדר.
"תגידי לי רבקל'ה חברתי היקרה, של מי כל המכוניות היפות האלה שדוהרות כל הזמן בחצר בשיירות ארוכות, כאילו אנחנו ברחוב דיזנגוף?" שואלת תחיה. "את זוכרת את המושג הזה – "סידור רכב?" תוהה רבקהל'ה. "לא ברור שלא. הזיכרון שלך כבר הלך מזמן לעולם שכולו טוב. כמו שנוהגים לומר אצלנו זיכרונך לברכה. הלא פעם, לפני ההפרטה והשינוי שכבר הזכירו אותם כאן, כל המכוניות היו בבעלות הקיבוץ והיית צריך להזמין מראש רכב מהסידור ולעיתים קרובות לא היה. פעם בא אחד החברים אל סדרן הרכב, ואמר לו שהוא צריך עכשיו ודחוף ביותר רכב להלוויה של הדוד שלו שנפטר בפתאומיות לפני כמה שעות. ותנחשי מה הסדרן החכם ענה לו: לצערי אין לי כרגע רכב, חבל שלא באת אתמול." ושתי החברות פורצות בצחוק כה רם, עד שלבד מרותה ורוז'קה השרויות בעצבותן, ודיניץ הניצב על חבילת החציר שלו, מסלסל את קצות שפמו חמור סבר ואובד עצות, הן מדביקות בצחוקן המתגלגל את כל החבורה הצוהלת.
"מיד לאחר ההפרטה והשינויים בקיבוץ," ממשיכה רבקל'ה בהסבריה, "קנו כמעט כל החברים רכבים פרטיים וסידור הרכב גסס עד שמת. תאמיני לי תחיה יקירתי, היו צריכים להכשיר עוד ועוד מגרשי חניה." "נו, ומאיפה היה להם כסף למכוניות?" שואלת תחיה. "מה זאת אומרת מאיפה? כולם, מסתבר, אגרו כסף מתחת לבלטות, כמו שנהגנו לומר, גם את זה את בטח לא זוכרת, וכשהגיע הרגע המתאים הם השתמשו בו בלי שום מעצורים. אבל המכוניות שקנו כאן הן רק הכסף הקטן. היית צריכה לראות איזה וילות בנו להם כאן בלי שום בושה, החברים הצעירים. אנחנו גרנו בדירות קטנות וישנות ולא היה לנו רע, והם כולם, בנו לעצמם בתי מידות. ככה זה. וחוץ מזה ולידיעתך, גם הקימו פה 'שכונת הרחבה' ובנו בריכת שחייה מפוארת במקום הגרוטאה הישנה שלנו, אבל על כך אספר לך ואולי לכל החברים מאוחר יותר. עכשיו מרוב קשקושים הגרון שלי כבר סדוק ואני שוב צמאה," והיא טופחת בידה על בטנה השופעת ורומזת לשריף שימזוג לה עוד כוס מים.
בלי לבקש אישור מדיניץ – הוא הלא אינו צריך אישור מאיש – קם שרוליק – איש המים הנצחי, שהוא ורק הוא החשיב את עצמו מאז ומתמיד לאדם חשוב, ונודע ברבים באמירתו האלמותית – הקיבוץ זה אני – ונעמד על חבילת החציר. לבוש בחולצה לבנה מגוהצת ומעומלנת הוא מטלטל בהדרת כבוד את עטרת שערותיו הבן גוריונית ששריגים כסופים שזורים בה ופותח בדבריו:
"איני יודע בוודאות כמה מהמסובים כאן עכשיו, זוכרים את המחסור החמור במים, ממנו סבלנו בשנים הראשונות. בודדים אולי, מראשוני הראשונים. באר המים המרוחקת מהיישוב שימשה לנו מקור מים יחיד, כמו גם לעדרי הצאן והבקר של רועים ערבים שירדו אליה מהכפר מוג'יידל. מהבאר הקטנה הזאת, דלת המים, היינו מובילים מים במעלה הגבעה, בעגלה רתומה לסוסים הכי חזקים שלנו. משליכים לבאר דלי קשור בחבל ושואבים מים ממש כבימי אברהם אבינו. חבר אחד היה מעלה את הדלי וחבר שני שופך לחבית, כך עד שנתמלאו שלוש החביות שעל העגלה. אז היינו עולים באיטיות אל היישוב, מרוקנים את החביות לשקתות של הפרות, הכבשים והסוסים ושוב יורדים. וכן, ובדיוק כמו ששמעתם – בעלי החיים קדמו אז לחברים. וכך עבדנו מהבוקר עד הערב, שבעה ימים בשבוע. זו הייתה עבודת פרך ממש ולכן נעשתה בתורנות. כל בוקר שני חברים אחרים."
"אני לא יודעת אם את זוכרת," אומרת רבקל'ה לידידתה, "ששרוליק היה גם מין עסקן זוטר, וגם כשלא היה עסוק הוא התנהג כאילו הוא עסוק עד מעל לראש. פעם אחד מידידיו הקרובים אזר אומץ, והעיר לו שזוגתו לחיים ואם ילדיו מנצלת כל הזדמנות ומתרועעת בחשאי עם בחורים צעירים. את לעולם לא תנחשי מה הוא ענה לו?" "נו, מה?" "מוטב להיות שותף לעסק טוב, מאשר בעל לעסק גרוע." "לא יכול להיות. אני בטוחה שזה מאוד כאב לו." "את צודקת לגמרי. אמר מה שאמר ופרץ בבכי. ככה זה בעולם. אבל מה שהיה היה."
אני שם לב, שבמקום להאזין לסיפורים של החברים, אני מקשיב לקשקושים המעניינים של תחיה ורבקל'ה ומפסיד עקב כך מידע רב. ככה זה כשאתה מצויד במכשירי שמיעה שגורמים לכך, שתשמע כל ציוץ.
"כדי להקל על מצבנו," אני שומע עכשיו את שרוליק מספר, "חיברה אותנו הקרן הקיימת לעוד איזה באר קטנה. אבל גם בזאת לא היה די כדי להשקות כמה עשרות חברים וכשלושים ראשי בהמה. עד מהרה התחלנו בקידוחים באדמותינו ובקידוח השלישי או הרביעי, האמת היא שכבר איני זוכר, מצאנו מים! השמחה בחצר הייתה עצומה עד שהתברר שהמים מלוחים למדי, אך גם לזה התרגלנו."
"מקום שני בינתיים לשרוליק על הסיפור היפה מימים ראשונים ממש," אומר דיניץ ומציע לרושקה, הרפתנית האחת והיחידה, לספר את סיפורה.
"ומי במקום הראשון?" צועקים החברים במורת רוח. "לדעתי," אומר דיניץ, "הסיפור של הרשל העגלון." "ומה עם הסיפור של חנצ'ה המבשלת? לדעתנו הוא במקום הראשון. למי אתה חושב את עצמך? אתה לא יכול לקבוע על דעת עצמך. אצלנו נהוג מאז ומתמיד לקיים הצבעה ולבחור ברוב קולות." "בסדר, בסדר," רוטן דיניץ ומקנח את הזיעה ממצחו.
"את זוכרת שדיניץ היה אומר בכל שיחת קיבוץ, שקיבוץ זו המצאה נהדרת, רק חבל שאי אפשר להחליף את החברים?" שואלת רבקל'ה את ידידתה. "לא, ברור שאינך זוכרת. ואז אמרנו שתינו שהראשון שהיינו מחליפות אותו בשמחה זה הוא."
"אתם יודעים שאיני יכולה לעמוד,"אומרת רושקה. "הברכיים שלי הלכו פייפן ברפת, ולכן אמשיך לשבת. אבל מיתרי הקול שלי לא נפגעו, לדבר בקול רם אני יודעת ועוד איך, ובטוחה שגם הסובלים מבעיות שמיעה ישמעו את סיפורי. איני רוצה לתאר לכם את המאבקים שניהלתי עם החברים שניהלו באותם ימים את הקיבוץ, כדי שיאפשרו לי לעבוד ברפת. זה יהיה פשוט לא מעניין. הלא כולכם יודעים שבשנים הראשונות בקיבוץ כל הנשים נדרשו לעבוד בענפי השירות השונים. אני רוצה לספר לכם את סיפורה של פרה אחת יחידה ומיוחדת במינה, שאני בטוחה שרבים מכם לא זכו להכירו אותה. פרה מופלאה מהראשונות שנמנו על העדר שלנו ושמה בישראל – איך לא – ישראלה. כבר בהיוולדה אצלנו, בהיותה בת לפר הולנדי ולפרה ילידת דמשק, הייתה ישראלה נצר להורים המשובחים ביותר. בגיל שלוש המליטה בפעם הראשונה, ומאז, מידי שנה בשנה, המליטה פעם נוספת. אגלה לכם עכשיו בסוד, בכל פעם ששמשון, הפר ההולנדי כביר הכוח היה קופץ עליה הרגשתי צביטה קטנה בבטן. קנאתי בה. אני כפי שכולכם יודעים לא התחתנתי מעולם. הייתי נשואה לרפת. רק עגלות היא המליטה משום מה, שנחשבו אף הן כמובן למעולות שבמעולות. תפוקת החלב שלה הייתה הגבוהה ביותר ברפת שלנו ללא שום מתחרות. ואם לא די בכך, היא ניחנה גם בחוכמה יתרה ובאופי נהדר. אני חושבת שהתאהבתי בה ממבט ראשון. כשבאתי בבוקר לרפת היה נדמה לי שהיא מחייכת אלי ואומרת לי בוקר טוב. לא פלא שכל הרפתנים היו מאוהבים בה ורבו ביניהם מי יחלוב אותה. הלא באותם ימים חלבנו את חמישים הפרות שלנו בידיים ותאמינו לי, זו הייתה אחת העבודות הכי קשות אצלנו. אולי אינכם יודעים זאת – גיל עשר אצל פרות מקביל בערך לגיל מאה אצלנו בני האדם. וכך, בדיוק כמו אצלנו, ידידי היקרים, החלו לפקוד סימני זקנה גם את ישראלה. היא לקתה בעיוורון קשה, רזתה מאוד, רעדה כאילו לקתה בפרקינסון או משהו כזה, ובקושי עמדה על רגליה. אך לא העלינו בדעתנו להוציא אותה מהעדר. שחררנו אותה בחצר, והיא רבצה לה בשקט בפינתה ליד מעט אוכל ומים שהגשנו לה. בוקר אחד מצאנו אותה שוכבת פשוטת רגליים על מרבצה ללא רוח חיים. נפטרה בשיבה טובה כמו שנוהגים לומר. תאמינו או לא, כמה מהרפתנים הוותיקים הזילו דמעה. גם אני."
מחיאות כפיים סוערות מלוות את סוף סיפורה, ודיניץ מזנק ונעמד על חבילת החציר פושט את ידיו וצועק: "הסיפור הזה הוא מועמד וודאי למקום הראשון." הפעם אף אחד לא מוחה על דבריו.
"עשר דקות הפסקה," מכריז דיניץ ומתיישב על חבילת החציר. השריף קם, מדדה על קביו בשמחה ומוזג מים לכוסות הריקות. ואני, בעזרת מכשירי השמיעה שלי, ממשיך להאזין בסתר, לסיפוריה של רבקל'ה.
"לפני עשר שנים בערך,"היא מספרת לחברתה, "כשאת כבר לא היית איתנו מזמן, החליטו שהגיע הרגע לבנות בריכת שחייה חדשה, במקום זאת הסדוקה ומכוסת הירוקת, ששירתה אותנו בנאמנות מאז סוף שנות הארבעים. כנהוג וכמקובל אצלנו התנהלו ויכוחים רבים: כמה כל העסק יעלה. עלות מול תועלת ולמי זה נחוץ. עוד שיחת קיבוץ ועוד שיחה. ברברו כמקובל עד אמצע הלילה. בסופו של דבר השכל הישר ניצח. כשחנכו בטקס חגיגי את הבריכה הכי מפוארת בעמק, אני, לצערי, כבר הייתי חצי פגר. המטפלת הפיליפינית שלי לקחה אותי כל יום עם הקלנועית שלי, ואני, עם מפלי השומן שלי, זחלתי איכשהו, ירדתי בסולם הקטן וצפתי במים. תאמיני לי חברתי הטובה, רבצתי שעות במים הקרירים בלי לזוז בכלל, בטוחה שמי שמסתכל עלי חושב שנכנס היפופוטם לבריכה. אבל אני בגילי, שיגידו מה שהם רוצים. והעיקר – כל זה ממש לא היה אכפת לי, כשראיתי את הילדים הרבים צוהלים מסביבי ושמעתי את הציפורים מצייצות באושר. באותם רגעים קסומים היה נדמה לי שאני נמצאת במקום שהוא הכי קרוב לגן עדן. אוי, איזה ימים מאושרים." "הפסדתי בילוי בגן עדן," אומרת לה תחיה, "אבל עליך עוד להסביר לי את המושג הזה שכונת הרחבה וגם מהי אותה קלנועית שדיברת עליה ובטח עוד איזה אלף ואחד מושגים חדשים שעיצבו את החיים בקיבוץ בערוב יומך." "את צודקת לגמרי," אבל הנה שמעון, הפלאח הדגול, נעמד כבר על הגפרורים שלו, אז בואי ניתן לו את הכבוד הראוי."
"כשאני מסתכל סביבי, נראה לי שרוב היושבים כאן, ראו אותי תמיד לבוש בבגדים של פקיד," פותח שמעון בדבריו ופימתו הוורודה רוטטת בהתרגשות. "אבל אחדים יודעים שבשנותי הראשונות בקיבוץ הייתי פלאח שזוף מן המניין. הציוד שהשתמשנו בו באותן שנים לעיבוד השדות היה פרימיטיבי ביותר. מי שלא ראה מימיו חבר שמוביל בשדה בור סוס שמושך מחרשה, שאותה אוחז מאחור עוד אחד מהחברים שלנו, לא יוכל להבין עד כמה הייתה קשה העבודה בשדות. עבדנו ועבדנו – אין סוף שעות עבדנו. כמו ששמיל כתב פעם באחד ממאמריו – יישר כוח לפלאחים החרוצים שלנו שעובדים מעלות החמה ועד צאת הנשמה, כדי לעבד את שדותינו. מה עוד שפקדו אותנו גם שנות בצורת ומכות עכברים, בהן כל יבולינו היו כלוא היו. מי שלא חווה את זה לא יבין על מה אני מדבר."
"שמעון היה מאוהב עד מעל לראשו בשכנה שלו, אסתר," אני שומע את רבקל'ה לוחשת לחברתה, אך זו הייתה כמובן אהבה אפלטונית, משום שלרוע מזלו היא כבר הייתה נשואה באושר לאחד מידידיו הטובים. אין ספק, צריך מזל בחיים."
"אך לא על כך אני רוצה לדבר איתכם. לפני שנים רבות, התבשרתי שחליתי במחלה שאין לה מרפא. כתבתי אז מכתב לחברי הקיבוץ, אך הלכתי לעולמי לפני שזכיתי לפרסמו. ברשותכם, אקרא לכם אותו עכשיו. חברים יקרים ואהובים! לאחרונה הסביר לי הרופא שלנו, שלאור תוצאות הבדיקות שעשיתי, נראה לו שלקיתי במחלה קשה. בעוד ימים ספורים אהיה כבר בבית החולים, אך ככל הנראה כבר נחרץ גורלי. למעלה מחמישים שנה חייתי כאן. הגשמתי את חלום נעורי כשעליתי ארצה והגעתי הנה. גם בתקופות הכי קשות אהבתי את הקיבוץ ואת החיים כאן. תרמתי תמיד ככל יכולתי גם בעבודתי בפלחה וגם בהנהלת החשבונות. אני מבקש להודות לחברי הטובים שבמחיצתם חייתי תמיד בנאמנות ובכבוד הדדי. הם אלה שעזרו לי בשנה האחרונה, בה תקפו אותי ייסורים קשים. אולי לא תאמינו, אך גם ברגעים קשים אלה, אני מודע לקשיים בהם נתקל הקיבוץ שלנו והתנועה הקיבוצית כולה בעת האחרונה, ומאחל שישובו במהרה ימים של שגשוג חברתי ומשקי. את כל זה כתבתי בהשלמה עם מצבי, אך גם בעצב רב. באהבה בלי גבול – שמעון."
שתיקה נוגה עוטפת את החבורה. אחדים מקנחים את האף ואף מנגבים דמעה סוררת. שמעון היה מאותם חברים שאהובים על כולם. אפילו דיניץ אינו קובל על כך שזה לא ממש סיפור, ורצף הסיפורים נפסק פתאום מבלי שדיניץ מכריז על כך רשמית.
"הוא ורוב החברים שלו, לא היו מצליחים להסתגל לשינויים שהקיבוץ נאלץ לבצע בעקבות המשבר הכלכלי שפקד אותנו," לוחשת רבקל'ה לחברתה. "גם את לא, ידידתי הטובה והבטלנית. לא יכולנו יותר להמשיך בשיטה הידועה שכל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. אמנם המשכנו לחיות עוד כמה שנים טובות בהכחשה, עד שלא היה ניתן יותר. כשהודיעו למשל שהשימוש במכבסה שלנו יעלה כסף, צצו כהרף עין בבתי החברים מכונות כביסה פרטיות. זמן לא רב אחר כך סגרו את המכבסה המשותפת ואז גם את מחסן הבגדים. כל החברות שלך, שכמוך, קיפלו במשך שנים תחתונים וחזיות, ובעיקר קשקשו בקומקום נאלצו לחפש מקום עבודה אחר, או שפרשו לגימלאות. למזלך לא היית צריכה לחוות את כל זה. היית כבר מזמן בעולם הבא." "רבקל'ה, ידידתי הטובה," עונה לה תחיה. "נכון שעבדת כפועלת ייצור במפעל שלנו במשך עשרות שנים. כולם ידעו שאת חרוצה ומסורה לעבודה. דבורה עמלנית. נמלה חרוצה. מה לא אמרו עליך. אבל היית ידועה ומוכרת לכולם גם כאחת שקשה עם עצמה וקשה עם אחרים. אולי עקב כך, חייך הפרטיים עלו על שרטון. כל החברים גם ידעו שממקום עבודתך בקומה השנייה במפעל, הסתכלת כל הזמן על הכניסה לקיבוץ ובעיקר על היציאה ממנו לכביש הראשי, ובחנת בלי הפסק מי נכנס ומי יוצא. בעיקר מי יוצאת ועם איזה תסרוקת ועם איזה נעלים ועם איזה תיק. היית מין שוטרת מתנדבת מטעם עצמך, ובסודי סודות ריכלו בחדר האוכל, שמצאו במגירת השולחן שלך במפעל, יומן נסיעות והיעדרויות מעבודה." "אחד אפס לטובתך," אומרת רבקל'ה ושתיהן גועות בצחוק מתמשך. "בכל מקרה המשבר בקיבוץ היה גדול ועמוק. התחילו לצוץ אצלנו כל מיני יועצים ומנהלים חיצוניים, חייזרים אני כיניתי אותם. חלקם היו טובים, אך על רובם לא ניתן לומר אפילו חצי מילה טובה."
פתאום מבקש ממני אליהו שאושיט לו יד ואעזור לו לטפס על חבילת החציר. "חברים יקרים," הוא פותח בדבריו בקולו הצרוד מעשן. "כל מי שמכיר אותי, יודע שאיני מרבה בדיבורים. תמיד הייתי אדם מעשי. אך עלי להודות: בדומה לשמיל היקר, מעולם לא עסקתי בעבודות השדה. נולדתי עם שתי ידיים שמאליות. אפילו להחליף נורה או לתקוע מסמר בקיר לא הצלחתי. או שהמסמר התעקם או שאחת האצבעות שלי הכחילה ממכה לא מדויקת. אבל ראש טוב תמיד היה לי. ומימי בראשית, הלא הייתי בין חמשת הראשונים שהגיעו כאן, עסקתי בהשגת כספים לטובת הקיבוץ. מה שנקרא – שנורר. רקמתי קשרים עם הקרן הקיימת, עם קרן היסוד ועם המרכז החקלאי. מכולם ניסיתי לחלוב כסף כדי שיהיה לנו ממה לחיות. בזה הייתי מוכשר מכל האחרים כאן. גם לארצות נכר נסעתי כדי לארגן לטובתנו תרומות. הגיע הזמן להודות באשמה – לעיתים ניצלתי את נסיעותיי כדי ליהנות קצת מהחיים. אני בטוח שיש כאלה שזה לא מצא חן בעיניהם, אבל גם הם ידעו שתרומתי להגשמת החלום שלנו להמשך קיומו של הקיבוץ באותם ימים קשים, הייתה עצומה. לכן לא חשתי מעולם ייסורי מצפון. לימים, כשהתבססנו מבחינה כלכלית עבדתי גם מחוץ לקיבוץ. התקדמתי בתפקידים שונים. חשתי אז – כמו שאומרים – שהקיבוץ קטן עלי. אך גם שם עזרתי לקיבוץ ככל יכולתי. עשן הסיגריות הרג אותי הרבה לפני הזמן. אבל זה היה יותר חזק ממני. לא הצלחתי להפסיק לעשן. אפילו עכשיו אני מנצל הזדמנות אחרונה ומעשן להנאתי," והוא מתיישב ומצית מחדש את מקטרתו.
כמה חברים מוחאים לו כפיים, ושקט משתרר כשדובצ'ק נעמד על חבילת החציר. הוא הגיע לקיבוץ במועד מאוחר מרוב החברים וכולם כנראה מעוניינים לשמוע את סיפורו.
"ידידי היקרים, אני דובצ'ק הצ'כי עומד פה נרגש לפניכם: רק מעטים יודעים שאך בדרך מקרה, או לעניות דעתי, בדרך נס, הגעתי הנה. על דרך עפר עתיקה חציתי ברגל לבדי את עמק יזרעאל. אמרתי לעצמי שיהיה בסדר, למרות שלא הייתי בטוח לגמרי שיהיה בסדר. אבל תחושה חזקה של בטחון ורוגע הקבילה את פני כבר עם כניסתי לחצר הקיבוץ, זו שאנו יושבים בה גם עתה. חברים שפגשו אותי רק בדרך מקרה, שאלו אם אני רעב ומיד לקחו אותי לחדר האוכל וכיבדו אותי בנדיבות בתה מתוק ורותח ובפרוסות לחם עם ריבת שזיפים מתוקה תוצרת בית. שתיתי וזללתי עד שכמעט התפוצצה לי הבטן. אמרתי לעצמי שמבלי להתכוון לכך, הגעתי למקום שהוא הכי קרוב לגן עדן. ולא טעיתי. כבר בחדר האוכל, כשאני מלוכלך ומרופט מהדרך הארוכה, החלפתי מבטים עם בחורה צעירה וזמן לא רב אחר כך גם נישאתי לה. לא היה מאושר ממני כשהתקבלתי לחברות בקיבוץ. אך כל זה לא מאוד מעניין. אני רוצה לספר לכל אלה שנפטרו לפני, שעלה בדעתי, בעודי בחיים, רעיון מיוחד. ישבתי בביתי, וכתבתי לעצמי הספד שהוא בעצם סוג של דברי פרידה. בקשתי שיקראו אותו ליד קברי הטרי. אשתה שתי לגימות מים ואקריא לכם אותו:
"תראי את העיניים שלו כמה שהן דומות לעיניו של כלב עצוב," לוחשת תחיה לחברתה, "ואני חשבתי תמיד שהוא אחד החברים הכי עליזים ומצחיקים אצלנו."
אני מאזין לדבריה ועולה פתאום בדעתי, שגם אותי שואלים לעיתים די קרובות למה אני עצוב, או למה אני תמיד רציני, או למה אני לא מחייך או צוחק. ואני בסך הכל די מאושר ושמח בחלקי. אולי זה בכלל בגלל העיניים הכהות שלי? יכול להיות. אבל בעצם, מה זה חשוב.
"שנים ארוכות חייתי כאן איתכם וביניכם. אף פעם לא הלכתי בגדולות ובנצורות. הצניעות הייתה לדרך חיי. מעולם לא התגאיתי במעשיי ולא פגעתי והשפלתי איש. אך יום אחד גיליתי – המקום הזה שאני מתגורר בו כמעט כל ימי חיי, הוא אני, שנפשו של המקום דבקה בי והייתה לנפשי. כמו בני זוג שנישאים בצעירותם והם צמודים זה לזה ונעשים לישות אחת במרוצת השנים, החולפות כדרכן במהירות הבזק. כן, אתה הוא המקום והמקום הוא אתה! ויום אחד תמות בשכחה טובה ואלמוניות רבה תכסה אותך… כאן צמחת על הגבעה המסולעת והיפה ובבוא יומך, כאן גם תלך לעולמך. שדרות הברושים הזקופים ללא חת, המטעים ושדות הכותנה, אשר חתמו את חייך והתוו להם קווים ברורים ומוגדרים… ותכלת השמיים המשגעת שאינה מבחינה בדבר מלבד געגועים…
אשרי החבר המסור, אשר ללא לאות נשא על גבו את המשא הכבד. אשרי החבר שהגשים את חלומות נעוריו. הילוכו כבר איטי, אך ליבו עוד הולם כפשוש זריז בין הענפים – שמחתו. וכאשר יגיע יומו והוא ייאסף אל האדמה יעטפוהו בעונג רגבי עפרה. והאדמה אשר טיפח והשקה תשיב אליו אהבה…
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים…"
דממה יורדת על החבורה העליזה. אפילו רבקל'ה ותחיה אינן פוצות פה. והרי זה ברור ומובן. דובצ'ק היה אהוב ומקובל על כולם.
אני עוקב במבטי אחר להקה קטנה של אנפות בקר, השטות צחות וחרישיות בשמים, מקדימות להתכנס ללינת לילה על עצי האיקליפטוס גבוהי הקומה.
על חבילת החציר עולה ונעמד עתה שרוליק – הפעיל הנצחי. "אין כמו חלום ליצירת העתיד," הוא פותח בדבריו, מנכס לעצמו אמרה אותה טבע הסופר ויקטור הוגו. ומבלי לומר מילה נוספת הוא זורה חיוכים ממושכים צחורי שיניים לכל עבר: תחילה אל החברים שיושבים מימינו, אחר כך אל החברים שיושבים משמאלו ולבסוף אל אלה היושבים מולו. וכשתם טקס החיוכים הוא ממשיך בדבריו: "כן, חברותי וחברי היקרים. רק מעטים הצליחו להגשים את חלומם כמונו ולברוא יישוב ומדינה יש מאין. על כך מגיעה תודה לכל אחת ואחד מאלה היושבים כאן. לאלה שתרמו יותר וגם לאלה שתרמו קצת פחות."
"למזלו הוא נפטר לפני שהתרחשו השינויים בקיבוץ. בקיבוץ החדש אי אפשר היה לחיות רק מדיבורים וחיוכים. היה צריך להתפרנס. ואני בטוחה שאת לא זוכרת," לוחשת רבקל'ה לתחיה, חברתה הטובה, "שבשיחות קיבוץ שדנו בנושאים חשובים, כשהיו שואלים לדעתו, הוא היה אומר – אני לא בעד ואני לא נגד – אני להפך. או שאמר באותו המשפט שיכול להיות, אולי, בטח, או מישהו צריך לטפל בזה," ושוב הן מדביקות את כל החבורה בצחוקן המתגלגל.
"הזמן עובר ועוד מעט ירד הלילה," מתקצף דיניץ ומנגב את שפתיו בכף ידו, "ולך רבקל'ה, שנדמה לי שנשארת האחרונה מכולנו, לא יוותר הרבה זמן כדי לספר לנו מה קרה בקיבוץ אחרי שהלכנו כולנו לעולם שכולו טוב."
"שרבקה תשיר לנו סולו, שרבקה תשיר לנו סולו, כולנו פה אחד…" פוצחים כל החברים במקהלה אחידה בניצוחה של המורה למוזיקה, אך שרוליק אינו נמנה על אלה שמוותרים והוא ממשיך: "אני הקטן עומד פה לפניכם ואומר לכם: אנחנו, מהרגע שהקמנו את הקיבוץ, דגלנו תמיד בפשרות. פעמיים או שלוש, הייתי מזכיר הקיבוץ ובכל הוויכוחים שהיו לנו עם חברים שחלקם יושבים כאן, העדפנו תמיד פשרה על פני דיון משפטי. ברצוני לספר לכם על אירוע ממש קטן, כזה שאני בטוח שאינכם מכירים," הוא אומר ושב ומרעיף חיוכים צחורים אל החברים. "אתם בטח זוכרים את תקופת הצנע, כשהמזון היה מצומצם וחד גוני. באותה תקופה איומה נהגנו למכור את רוב התוצרת של המשק – פירות, ביצים וחלב, כדי שיהיה לנו מספיק כסף לקנות אוכל מזין לילדים. בארוחת הערב למשל אכלנו רק חצי ביצה קשה כדי שנוכל לשווק כמה שיותר ביצים לתנובה. בוקר אחד באו אלי עובדים מהלול וטענו שנעלמות ביצים מהמחסן. הלא באותם ימים הם ספרו את הביצים אחת אחת. מיד חשדנו באחד החברים שהיה ידוע בתאבונו העצום. כשהוא נסע לאן שנסע עשינו אצלו חיפוש בבית. כל המגירות בביתו היו מלאות בביצים לא מבושלות, חלקן שבורות. הסרחון היה נורא. מתוך שמירה על כבודו קיימנו דיון במזכירות בלבד. הוא בכה וביקש להגיע לפשרה. הסכים לשלם עבור הביצים, אך ביקש בכל לשון של בקשה שלא להביא את הסיפור לידיעת החברים. כמובן שהסכמנו."
"אני דווקא מכירה את הסיפור הזה, הלא צביקה בעלי היה לולן," אומרת תחיה לרבקל'ה. "האיש היה גדול ושמן ועבד מאוד קשה, והמזון המצומצם שניתן אז לחברים לא ענה על דרישותיו. הוא אמר לידידיו שהוא רעב כמעט כל היום. בכל מקרה, עזב את הקיבוץ זמן קצר אחרי האירוע המביך וחזר לארץ הולדתו. ממש חבל היה אדם נהדר."
על חבילת החציר נעמד עתה מוסה הקברן הכוורן. הוא נפטר כבר לפני עשרות שנים. זכרתי אותו משנות ילדותי כגבר שבגברים, איש גבוה וחזק שמבע עיניו השחורות מרושע ומפחיד, אך עתה לא נותר מכך דבר. הוא כפוף ורזה מאוד ומבע עיניו הכהות שדהה במשך השנים טוב עתה וסלחני.
"יושבים כאן, אני חושב, חברים שבכלל לא הכירו אותי. בשנים הראשונות של הקיבוץ הייתי אחראי על בית הקברות הקטן שלנו ועל המכוורת. לכן כינו אותי מוסה – הקברן הכוורן. גם את בית הקברות וגם את המכוורת שלנו, הקימו כבר בימים הראשונים של הקיבוץ. היתרון שלהם היה שכדי להקימם לא נזקקו לשטחים גדולים. גם ההשקעה הייתה קטנה יחסית. אהבתי מאוד את העבודה במכוורת, אך לא את זו בבית הקברות, שלמעשה, נכפתה עלי. אך לא על כך אני רוצה לספר לכם," הוא אומר ומקנח בתרועה את אפו הגבנוני. "היה לנו מין מחסן קטן בקצה הקיבוץ ששימש לציוד ולרדיית הדבש. ערב אחד ירדתי למכוורת, כבר איני זוכר מה הייתה הסיבה, ושם, בתוך המחסן הקטן, ישבו על הדרגש שלנו ועישנו בסתר, כמה בני נעורים וביניהם גם בני הבכור שמעון. הייתי בהלם. הבן שלי מעשן. היו שתיים שלוש דקות של שתיקה ואז הם קמו ונמלטו מהמקום בלי לומר מילה. כמעט שבוע לא ראינו את שמעון, בננו היחיד. כשלבסוף שהוא הגיע אלינו, הוא אמר לי שפחד שאצליף לו על הישבן עם החגורה שלי כמו שאבא שלו הצליף לו. חבקתי אותו ובכיתי, וכמובן שלא עלה בדעתי להכות אותו. את ההמשך כולכם יודעים. שמעון, בני האהוב, התגייס לצבא והיה לקצין. היינו גאים בו כפי שרק הורים יכולים להיות גאים בבן שלהם. ואז, באיזה תרגיל אימונים לילי הוא נורה בטעות ונהרג. באותו רגע אשתי ואני הפסקנו לחיות ועד מהרה נפטרנו משברון לב." שקט עוטף את החבורה. נדמה לי לרגע, שהם מתקשים לעכל את הסיפור הכה עצוב של מוסה.
"תראי את גוסטה, איך שהיא יושבת זקופה וקפואה כמו אשת לוט," לוחשת רבקל'ה לתחיה. היא הגיעה אלינו באחד ממבצעי הקליטה הכושלים, כשחששנו לעתיד הקיבוץ, ואני חושבת שמאז לקתה באחת המחלות הארורות האלה, שמאבדים לגמרי את הזיכרון ואת הקשר עם הסביבה, היא לא קלטה ולא הבינה שום דבר. רק את הלסתות שלה היא אינה מפסיקה להניע לרגע, כאילו היא לועסת איזה מסטיק, אבל אני חושבת שזו סתם תנועה לא רצונית שאין לה שליטה עליה. אולי בגלל התותבות שלה שנופלות לה כל הזמן. בעלה טיפל בה במשך שנים במסירות אין קץ ובסופו של דבר נפטרו שניהם בזה אחר זה. את זוכרת מה אמרו עליהם בבית הקברות? לא. ברור שלא. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו."
"כשאני הרגשתי שזה מתחיל לקרות לי, שהזיכרון שלי הולך ונחלש ולעיתים אני מאבדת את הקשר למציאות, החלטתי שלפני שיהיה מאוחר מדי ואגיע למצב הנורא בו הייתה אמא שלי, אתחיל לאגור כדורי שינה. היו לי אמנם לא מעט לילות בלי שינה, משום שכבר הייתי רגילה לכדורים, אבל קיבלתי החלטה, שמתי את הכדורים בצד ולא ויתרתי. גרתי אז כבר לבד בבית, ובסוף שבוע אחד בלעתי עם מים בוכטה של כדורים ושמתי קץ. מעולם לא פחדתי מהמוות. הוא לא עשה עלי שום רושם, המנוול הזה. אני חושבת שזאת הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים," מסיימת תחיה את המונולוג הארוך שלה וזוכה לחיבוק מרבקל'ה.
רק שלי זה לא יקרה, אני חושב בליבי. מזה כמה שנים שאני מקיים דיונים ביני לביני מה הכי חשוב לי. ההליכה היומית שלי או הקריאה בספרים ופתרון חידות ותשבצים, או בעצם, תחושת העצמאות והחופש. שאלתי לא מעט חברים מה גרוע יותר בעיניהם בגיל מתקדם – קריסת הגוף או קריסת הראש. אני באופן אישי, עוד לא החלטתי, משום שבינתיים, למזלי הטוב, גם הראש שלי וגם הבריאות שלי הם די בסדר.
בלי לומר מילה בינתיים קם ונעמד עכשיו גורדון. הוא כה גבוה, שנדמה לי לרגע שהוא עלה על חבילת החציר, אך לא. במבט שני אני רואה שהוא עומד לידה. מבין המסובים בעיגול הוא נחשב לאחד הצעירים. במהלך השנים מילא תפקידים רבים בקיבוץ ומחוצה לו. מעניין לשמוע מה יש לו לספר. "אני," הוא אומר, "אני, מאז ההפרטה של הקיבוץ, אין לי מה לומר," ומתיישב.
יכול היות שעוד ועוד חברים יקרים היו קמים ונעמדים על חבילת החציר, ומספרים את סיפורם, אלא שאז צופר האוטובוס הצהוב ומודיע לחברים שהגיע הזמן לחזור הביתה, ואני מתעורר מתרדמה עמוקה שאיני מורגל בה, ורק לאחר רגע קט נזכר, שאני נמצא בבית חולים, נעור לאיטי מהשפעותיה של הרדמה מלאה.
