עוזי הדר

הדר עוזי

בן זושה וצבי

נולד ב- 15.3.1936

חבר בקבוצת “עופר”

נפטר ב- 23.10.1966

“הליכה מתונה – בוטחת

בלורית בהירה – פרועה

חזות נינוחה –  שלווה

חיוך גלוי לב –

עוזי

היו לו לעוזי מלים פשוטות בהן דובב אנשים ומוכנות, וחיוך כן עם הרבה מלות הומור טובות. הוא שנא מליצות והשתמש בשפת יום יום עממית ששום הספד לא יוכל לחדור עמוק יותר ממנה. לכן אהבוהו כולם, ולכן עוד יספרו וידברו על דרכו לאדם, לעניין, לעבודה.

כשהיינו בגבולות, בקבוצת ה- ש.ש.ש, אמרו חברי הקיבוץ שמכולנו רק עוזי מצדיק את דמות בני הקיבוץ כפי שתארו לעצמם – עממי, פשוט וחיובי.

כשליוינו את עוזי בדרכו האחרונה היה סתיו קודר בלב וכשירדנו משם לבדנו ביכה הסתיו שבחוץ את עוזי – הגשם בכה והרעמים ספקו כפיים ברוב צער והרעישו עולמות בתחינתם – אנא עשה שיותר לא תקצור בנו המחלה, עשה שיהיה בידנו להושיע”.

(רינה פרידמן גבאי)

עוזי בנם השני של זושה וצבי פומרנץ, הנמנים עם קבוצת המייסדים הצ’כית, ואח צעיר לעמי, נולד ב- 15.3.1936. יחד עם חבריו לקבוצת עופר הלך במסלול של בני הקיבוץ – בית תינוקות, פעוטון, גן, חברת ילדים, מוסד חינוכי וצבא. בצבא שירת בחיל הנדסה.

מגיל צעיר ניחן ביכולת לרכז מסביבו אנשים. היה פשוט ולבבי, ארטיסט, סובב במעגלי הרוקדים, נושא עימו איזו עליצות שובבה, רעות ואמונה שהיה בהם לשכך סערת-ריב, לתמוך, להרגיע.

במסעות הנעורים קבע מקומו כמאסף, מרחק מה בינו לבין חבריו – צופה נופים ואנשים וסוחב בעול משא חבריו שכבדה עליהם הדרך.

מהצבא כתב הביתה: 

“רק עכשיו אני מתחיל להעריך ערכו של מכתב מהבית.

אל תחשבו שאני קורא מכתב, וזורקו. בכל זמן פנוי אני

מוציא אותו וקוראו, וזה פשוט משקיט את הגעגועים….”

“מזג האויר חורפי מאד. גשם מתמיד ואנו ממשיכים

באימונים למרות הגשם. אני מתאר לעצמי שגשם זה הגיע

גם הביתה ואולי הפסיקו את הזריעה? החברה כל הזמן

שואלים – האם גשם זה דרוש לחקלאים, האם בא בזמן?”               

בתום הצבא חזר לקיבוץ והשתלב בענף הפלחה. הוא הקים בית עם זיוה לבית בֶּרֶס, מקבוצת “אורן”, ונולדו הבנות עינת ודורית. כשחלה עזב את הפלחה ועבר לעבוד במחלקת התחבורה בקיבוץ הארצי.

“…לא היה צורך להבקיע קליפות ולהפיל מחיצות כדי להגיע לשיחת רעים עם עוזי. גלוי לב ועיניים היה נושא איתו רוח שובבות ועליצות, כשהחיוך המלבב אינו מש משפתיו. כל אלה שנקלעו למחיצתו בדרך החיים שלו, חבריו לקבוצה ולקיבוץ, עמיתיו בצבא ובעבודה, אחיות בית החולים והרופאים שטיפלו בו, קרובי משפחתו – מקטון ועד גדול – כולם רחשו לו חיבה ואהבה ללא גבול.”

(דולי קפלן)

*********

עוזי אבא לעינת ודורית

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן