חיים, בנם הבכור של רחל (לבית אלטמן) ומאיר הרשקוביץ, נולד בעיר בוסקו-זדרוי – עיר קיט ידועה בזכות מעיינות המרפא שבה, השוכנת בלב מדינת פולין. האוכלוסייה היהודית בעיר התפרנסה ברובה ממסחר ומבעלי מלאכה זעירים, וחיי הקהילה היו ערים למדי ונטו לכיוון המסורתי-ציוני.

משפחתו של חיים הוציאה את פרנסתה מחנוונות וממסחר בעיר ובכפרי הסביבה. בד-בבד היה האב פעיל בקהילה ובתנועה הדתית "המזרחי".

בית הוריו היה בית חם ואוהב וימי ילדותו לצד אחיו ואחיותיו: ציפורה, יצחק, פנחס וקיילה, היו יפים וטובים. בהיותו בן שש החל לומד בבית הספר העממי הפולני בעיר. עם סיום חוק לימודיו, כשעמדה בפניו השאלה: לאן? מצא בארץ ישראל יעד נכסף. חיים ואתו מספר חברים נטלו על עצמם לייסד את קן השומר הצעיר בעיר. מרגע זה והלאה הקדיש את חייו לתנועה – הוא נתמנה לראש קבוצה, למזכיר הקן, טיפל במסירות בפעולות הקק"ל ולבסוף נשלח לעבוד בהנהגה הראשית של השומר הצעיר בוורשה.

בתחילה התנגדו הוריו להשתייכותו לתנועה, כי עזב את שמירת המצוות, אולם כשלא חזר מדרכו נאלצו להשלים עם המצב.

הוא בחר בחיי קיבוץ כדבר טבעי ומובן מאליו. לקראת עלייתו לארץ ישראל יצא להכשרה של "החלוץ" בסומיטש שבמחוז מוהילוב. בחודש מרץ 1930 עלה ארצה, לפתח תקוה, עם ראשוני פלוגת החלוץ של קיבוץ "הסולל". כעבור מספר שנים הצטרף לקיבוץ שריד. מהר מאוד נקלט בחברה ובעבודה והיה כאחד מחברי השלמת "הבונה" שזה לא מכבר הצטרפה לקיבוץ.

תחילה עבד בצאן ונמנה עם מייסדי הענף בקיבוצנו – "הנהו במרעה בשדה, לפניו מרחב-יה והעדר סביבו". בהמשך עבר לעבוד במטע ובכרם – "הנהו בכרם, בגן, בחורשה, בכל פינות המשק והחצר, מושך בעול ורץ לקראת מילוי חובתו". לעת ערב, בתום יום עמל, היה עומד במרכז מעגל ההורה הסוערת בצריף חדר האוכל, המפוחית שלו בפיו והוא הרוח החיה, המדרבן, והמעורר.

היה חבר במקהלה של הקיבוץ. איש מוזיקלי מאוד. אמרו עליו שכשהיה שורק הציפורים היו מקנאות.

בשריד הוא הקים משפחה עם טייבל שטיינשנייד, מהשלמת "הבונה", ונולדה גילה, אותה לא זכה לראות.

ב- 1935 נסע לבקר את משפחתו בפולין. בהזדמנות זו ניהל תעמולה למען בניין הארץ והפיח רוח חיים חדשה בקן השומר הצעיר בעיירתו. עם שובו לשריד גויס לפלוגת החי"ש. במשך שלוש שנים צעד יחד עם חבריו לפלוגה בלילות אפלים לקראת מעשים וסכנות.

בעקבות חיים עלתה ארצה (ב- 1936) גם אחותו ציפורה. את הוריו, את שני אחיו והאחות שנשארו בפולין לא ישוב לראות.

עד ספטמבר 1940 עוד התקבלו מהם מכתבים באמצעות הצלב האדום ואחר כך שתיקה. כולם נספו בשואה.

"כל פינה בחצר ובמשק, כל פרח ושיח בחצר יעידו:
הלך מאתנו אח ורע נאמן אשר חייו היו קשורים בגבעתנו…"

(המובאות בטקסט הן מתוך הספד שכתב דוד צ. בחוברת הזיכרון לחיים)

יהי זכרו ברוך!

*********

חיים אבא לגילה