זה סדרו של עולם – אתה אמנם פיסת נוף מולדתך, אך אנחנו, קהילת הקיבוץ , עשינו מאמצים להיות ערכיים יותר. האם עלה הדבר בידנו, האם אכן, מותר החברה הקבוצית מזו שאיננה קיבוץ? ובכן, בעיקר, תלוי את מי שואלים. אך ישנן אמות מידה לפיהן ניתן להשוות בצורה מדעית את הדבר. למדוד את ערכיות הקהילה של הקבוץ בהשוואה לכלל האוכלוסיה. לצערי, אינני מדען ואין בידי הכלים למדוד זאת, אלא להביע את התרשמותי בלבד.
אי אפשר שלא להתרשם מן האחריות שהקבוץ לוקח על לחוליות החלשות שבחברה, ושלא כבכלל האוכלוסיה, בה ישנם בני אדם שעקב הקשיים השונים: כלכליים, חברתיים, מדרדרים עד לתהום ואין, עוצר ואין עוזר. בקבוץ, אנחנו בהחלט גאים בעזרה ההדדית ואין אצלנו מקרים של אבדן כבוד האדם.
אני מעדיף שלא להכנס לנתוחים סוציולוגיים נרחבים או מעמיקים, מן הסיבה שהזכרתי כבר, אינני מדען ואינני מצוייד בכלים המתאימים לעשות כן. אני מבקש, ברוב צניעות, להתייחס יותר ל"צורה" ופחות לתוכן.
כמו בחברה העוטפת אותנו, גם לנו יש מני ממשלה המקבילה לממשלת המדינה – המזכירות. אפשר לומר שאספת הקיבוץ היא כעין מליאת הכנסת – הגוף המחוקק – המזכירות היא הממשלה. בה פועלות (או שאינן פועלות) הוועדות. הועדות הן בעצם הגוף המבצע, או לייתר דיוק – המניע.
אלא מאי? אני מיצר צער רב על א. נפוח המנגנון. ב. על העדר יכולת האכיפה. לאמור; מצד אחד המנגנון מנופח. אך מאידך גיסא, חסר אותו גוף עם יכולת משטרתית לאכיפה.מסיבה זו קיימות תופעות של בריונות התנהגותית של מספר קטן של פרטים בקבוץ ואין מגיב ואין מושיע.
דוגמאות לביריונות: בגילי המופלג נעקרתי מעם האופנוע ואני מתנייד באמצעות רגלי וכן באמצעות הקלנועית של נעמי. תכנון המדרכות בקבוץ הוא אכן ידידותי לקלנועיות ונקודות החיבור של המדרכה עם הכביש הוא עם שפוע בשוליים שמאפשר ירידה חלקה מן המדרכה אל הכביש. אך לעתים, במעשה בריונות (חוסר התחשבות), למאן דהוא היא נוח להחנות את הרכב של דווקא באותו השפוע של המדרכה. אני שנסעתי לברכה, הייתי צריך לסוב על עקבי ולחפש מוצא אחר לקלנועית. דוגמה נוספת לבריונות; נסלל לנו כביש שנראה לי שדוגמתו הובאה אלינו מחלם. הכביש היורד מחדר האוכל לכוון הברכה והכביש המקיף, ארכו אולי כ200 מ'. אך ישנן בו זוויות ועיקולים, כאילו אורכו 2000מ'. על כביש זה סומנו מספר חניות. החניות .מאפשרות תנועה שוטפת בכביש. אך דא עקא שהבריון התורן מחנה את מכוניתו בדיוק בעיקול הדרך וכך הוא יוצר צוואר בקבוק שאין אפשרות לקיים במקום תנועה שוטפת. כלומר, מכונית אחת תיאלץ לעצור כדי לאפשר את המעבר למכונית שממול. בחייאת בריון, משמאל נמצא מגרש חניה שהוא ריק כמעט כל שעות היממה.
מיותר שאזכיר את אותן המצוקות של הקבוץ ש"מאבד" דשאים "לטובת" חניות. וכן, שהבריונים מתייחסים לשבילים כאילו הם כבישים. (אני מתנצל על אותן פעמים ספורות שאני עצמי נוהג כך, כשאני בא לאסוף את חברי, מוטה מחדרו.)
אבל, הנקודה העקרית אליה רציתי להתייחס, ושוב, לא מתוך שהוכשרתי לכך ולא בשל ידע מעמיק שלי, אלא פשוט ביקורת מתוך מה שנראה לי כקומן סנס, או בשפתינו – הגיון פשוט. המנגנון שלנו מנופח להחריד. ל75% של חברי הקיבוץ ישנן כעין שתי ממשלות: א. המזכירות, ב. אגודת המתיישבים. למה? למה, מה קרה. מזכירות הקבוץ אינה יכולה לשמש באותה הזדמנות גם כממשלת 25% האחוזים הנוספים? עלינו לבחור מזכירות שב75% תורכב מחברי האגש"ח ו25שת ה%ים הנותרים מנציגי ההרחבה. אין כל סיבה שבעולם שננוהל ע"י שתי ממשלות. אין בכן הגיון ואין בכך ייתרון. זה פשוט הרבה יותר יקר. מעבר לכך צריכים לשאוף לצרף את ההרחבה של הקבוץ כחלק אינטגרלי שלו לכל דבר ולהמנע לגמרי מן החלוקה של אגש"ח והרחבה, ובא לציון גואל.
חברים יקרים, אני מרגיש קצת טרחן זקן, או כנער מתבגר שצועק משולי המגרש אל השחקנים. אבל, הפוטנציאל של החברה הקיבוצית ידוע. הוא ידוע מתוך כך שהפוטנציאל הגיע לפני שנים רבות לכדי מצוי. אולי ניתן שוב לשפר את הקהילה ולהפיק ממנה יותר ערכיות. הדבר בידינו. ברשותנו הכלים לעשות זאת.
לפני כשבועיים הייתי בים. עליתי לעמידת ידיים לשניות ספורות. פרסמתי את תמונת עמידת הידיים בפייסבוק תחת הכותרת "עמידת הידיים האחרונה שלי". אני מניח שגם קטע זה הוא כעין "עמידת ידיים אחרונה". אני זקן בן כמעט 79, אבל אני מותוודה על כך, שבעצם מעולם לא התבגרתי. ההתנהגות שלי נותרה כשל נער מתבגר שצועק מן הקווים כאילו שהוא מסוגל "לעשות יותר טוב במגרש" מכפי שהשחקנים עושים. ובכן, זאת מיני פרידה. לא אלאה אתכם עוד.
יוסי נץ
תגובה אחת
יוסי ידידי! גם אם אינני מסכים לחלק קטן מהדברים שכתבת דעתך חשובה ועניינית. אין בה קנטרנות ואם יהיו לה אוזניים קשובות יש להניח שחלק מהדברים ישתפרו, לכן אל תזדרז לקבוע שזאת "עמידת הידיים האחרונה " שלך,
אלא אתנחתא עד לביטוי המעניין והחשוב הבא!