כתבתי על עטיפת המחברת בזו הלשון:
ל: מוזיקה.
שם התלמיד: דן קבוצת "ניצנים".
כתובת: קיבוץ שריד.
עמק יזרעאל המערבי לרגלי הרי נצרת.
ישראל.
כדור הארץ.

אבל מיד אחר כך, שקעתי שוב בסבך הרהורי העמוקים, צף, עולה ויורד בין גליהם הרוגשים, מדמה את הקווים הארוכים שעליהם היינו צריכים לשרטט מפתחות סול, לתוואי מסילת הברזל של רכבת העמק. ראיתי בדמיוני פסים מבריקים מתמשכים ודקים כחוטים, שעמודי עץ גבוהים שחוטי חשמל נשרכים מהם נטועים לאורכם, והם חוצים את העמק הנהדר שלנו במרכזו, ממערב למזרח. לכן, כאשר ציירה צפירה בגיר לבן על הלוח השחור, מפתח סול דק גזרה ויפה תואר, וכול הילדים האזינו להסבריה המלומדים וציירו במחברתם בשקדנות רבה, התנדנדתי אני על רגליו האחוריות של הכיסא שלי כמו שכל כך אהבתי, והמשכתי כדרכי להזות בחלומות בהקיץ. וכמו תמיד, נדדו מחשבותיי למרחקים, ובראשי התאבכו להן בצוותא, צפירות קטרים ושקשוק אופנים ותמרות העשן של הרכבת הישנה, המזדחלת לה חלזונית, רוטנת ועייפה, ופרעו את מחשבותיי.
ובחלומי, אני הוא נהג הקטר הענק, המושך אחריו את רכבת העמק המפויחת, לרגלי מגפי עור חומים המתגבהים עד ברכי, ולגופי אוברול כחול רב כיסים וטלאים. מקטרת ארוכת קנה נתונה בין שיני, וכובע מצחייה מזוהם, נוטף שמן מכונות, נטוי בגנדרנות על ראשי. והקטר הזקן, העייף,
יורק מפיו גיצי אש כחלחלים ופולט מארובתו נפיחות עשן ורסיסי פיח שחורים, וגורר אחריו אך בקושי את נחש קרונותיו אפוף האבק, בדרכו הארוכה מחיפה לדמשק.

אבא סיפר לי פעם, שבמלחמת העולם הראשונה, נוצר בארץ מחסור חמור בפחם להסקת הקטרים. כדי לא להשבית את רכבת העמק שהייתה חיונית להם ביותר, בנו חיילי הצבא הגרמני קרונות מיוחדים שבמרכזם תורן גבוה וחזק, ומתחו עליו מפרשי בד ענקיים, דומים לאלה שהשתמשו בהם פעם, לפני אלף שנים, אולי, בספינות עתיקות. הרוחות המערביות החזקות המנשבות דרך קבע בעמק, הסיעו את הרכבת מזרחה לכיוון עמק הירדן, אך להשיבה משם באותה דרך, לא ניתן, כמובן.
כשסיים אבא את הסיפור המופלא הזה, חייך אלי את החיוך הקטן הערמומי שלו, כסס בין שיניו את פומית מקטרתו, והחריצים הקטנים, הג'ינג'ים להכעיס, שבזוויות עיניו, העמיקו והתכהו, וחייכו אלי אף הם. ולא ידעתי, האם עלי להאמין לסיפור המוזר הזה, כי פתאום נדמה היה לי, שאבא קרץ אלי במשובה, כמנהגו תמיד, כאשר סיפר לי לפני השינה, סיפורי אלף לילה ולילה כאלה ואחרים, שפשוט לא יאומנו.

מאוחר יותר, הסתובבו בינינו, זו לצד זו, צְפירה ושׂרה ה'רווקה'. צפירה הייתה אישה יפה עם גומות בלחיים ושיער חוּם גוֹלש על הכתפיים, שהיה לי ממש נעים להסתכל עליה, כשהשתעממתי בשיעור. לשׂרה ה'רווקה' צמחה שומה חומה ענקית על הסנטר. מהשומה הפחוסה הזאת הסתלסלו שתי שערות לבנות, שנורא התחשק לי למשוך בהן ולתלוש אותן. היא הרכיבה על עיניה הקטנות, שהיו מרוחקות זו מזו באופן מוזר, משקפיים עגולים, עבי עדשה.
פעם היא אמרה לנו, שבלי המשקפיים שלה, היא אינה רואה אפילו את קצה אפה. ניסיתי גם אני לראות את קצה האף שלי, ושמתי לב לכך, שאני מצליח לראות אותו רק כשאני עוצם עין אחת. מאז פחדתי נורא, שיום אחד, גם אני אצטרך להרכיב על האף שלי, משקפיים עגולים, עבי עדשה.

שתיהן הציצו בשתיקה במחברות שלנו, הפתוחות לרווחה. כשראתה שׂרה את מפתחות הסול המגושמים שציירתי, שבטנם תפוחה ומעוקמת וזנבם מסתלסל לשמים כמו עמוד העשן העולה מרכבת העמק, היא שילבה את ידיה מתחת לשדיה השופעים, ואמרה לצפירה בקול, ככה שגם אני שמעתי – "אוֹוֹוֹוֹהוֹוֹוֹ – זה כבר ממש פרימיטיבי!" נעלבתי נורא מה'אוווהווו' המתמשך הזה של שׂרה, שהתמשך והתמשך עד שנגמר לה כמעט כל האוויר בריאות הענקיות שלה, אך עוד הרבה יותר ממנו, נעלבתי מהמילה – 'פרימיטיבי'. וזאת, משום שידעתי מכול הסיפורים שאבא סיפר לי, ומהאנציקלופדיות שדפדפתי בהן בכול שעת פנאי, שמיליוני בני אדם שמתגוררים בהודו ובאפריקה הם פרימיטיביים, ופירושו של דבר, בעצם, שהם נחשלים או לא תרבותיים.

זמן לא רב אחר כך, נחלתי כשלון חרוץ גם בנגינה על חלילית עץ מטופשת. מין חלילית פשוטה שבפשוטות, סתם חתיכת צינור עץ דק ועלוב, שקדחו בו באי סדר מכוון, כל מיני חורים קטנים. וכשכול חברי לכיתה כבר ניגנו בהצלחה כמה שירים במסיבת סיום השנה, רק אני, לא השכלתי לחלץ ממרזב העץ הנבוב הזה, ולו גם שלושה צלילים רצופים מבלי לזייף ולצרום אפילו את אוזניי שלי.
אפילו את הלחן הפשוט ביותר של שיר הילדים המטומטם – 'יונתן הקטן', לא הצלחתי לנגן כראוי, כי איכשהו יצא לי תמיד, שסתמתי באצבעותיי המגושמות, השמאליות להחריד, את החורים הארורים, הלא נכונים.

דווקא אז, באיזו מסיבת חנוכה מגוחכת או משהו כזה, בלב ליבו של הסכסוך המתמשך שלי עם לימודי המוזיקה, כשהתחלתי להשלים עם זה שאדם תרבותי כנראה כבר לא יצא ממני, העיר לי מיכאל, חברי לכיתה, שהיה מאוד מוזיקלי ולכן ניגן על צ'לו של מבוגרים, שאני שר בקול רביעי. לא ידעתי כמובן מה זה אומר – קול רביעי, אך מכיוון שכולם סביבי התפקעו מצחוק, הסקתי את המסקנה המתבקשת שזו בדיחה על חשבוני והפסקתי מיד גם לשיר. האמת היא, שזה ממש עיצבן אותי, כל המוזיקה האווילית הזאת, שפשוט לא הצלחתי להבין אותה ולקלוט אותה. אך אני, דווקא הפעם, משום מה, עמדתי על זכותי ולא ויתרתי. ממש התעקשתי, וזאת בניגוד גמור לאופיי המחורבן, ודרשתי בכול תוקף לנגן גם על כלי נגינה אישי כלשהו.
כך קרה, שקיבלתי מנדולינה עדינת מיתרים שצווארה דק וארוך כצוואר הברבור, לא חדשה לגמרי, אמנם, שכן, ניתן היה להבחין בנקל, ששריטות ציפורניים ישנות חרטו פסים לבנים בפניה השחומות, יפות התואר. אך על אף זאת, נותרה היא עדיין, יפת גִזרה ואצילת מראה, וגופה החלקלק שצבעו אגוז כהה היה רגיש ונעים למגע ידי המלטפות.

יוסף בן יצחק, שימש אז כמורה שלנו למוזיקה, והוא זה שהיה אמור ללמד אותנו לפרוט על המנדולינות. אלא שלרוע מזלו, נתגלה לו באותה עת ממש, שמזה זמן רב כבר מקננת בגופו איזו מחלת סוכרת ארורה, שמגירה את הארס הערמומי שלה לתוך עורקיו ומשחיתה את דמו.
בכול מקרה ובכול מה שנוגע אלי, למד יוסף והכיר בתוך זמן קצר ביותר את יכולותיי המוזיקליות המוגבלות. ואני, כשהרגשתי שגם הפעם לא הולך לי, והאצבעות שלי לא מבינות את מה שהמיתרים רוצים מהן, החלטתי, שבמקום לשוב ולהתעצבן, ולהיעלב, אשקע לי בחלומות הנעימים שלי, או שאפריע פה ושם כשישעמם לי, אבל, כמו תמיד, בשקט.

בחלומותיי הנודדים, ראיתי את יוסף עומד ומנצח בתנועותיו הזוויתיות, המגוחכות, על תזמורת כלי הפריטה המפוארת שלנו, שאני כמובן, הסולן המזהיר שלה. ויוסף מתבונן בי בשפתיים קמוצות במאמץ, מורה לי בהפניית שרביט המנצחים הדקיק שלו, כאשר מגיע רגע השיא של ה'קונצ'רטו למנדולינה וכלי מיתר', ועלי כמובן, מוטל לפתוח בקטע הסולו – 'טְרמוֹלוֹ' הוא קרא לזה.
ואני, סמוק מהתרגשות, מחליק בידי בצניעות אופיינית על רעמת שערותיי המאפירות, קד ימינה ושמאלה ולפנים, ומודה לקהל העצום, על מחיאות הכפיים הסוערות. אך כששבתי בסופו של דבר לקרקע המציאות, השתעממתי כל כך מכל הדו-רה-מי-פה-סולים האין סופיים של יוסף, שהבנתי סופית, שגם מהמנדולינה הנבזית, עלובת הנפש, לא יעלה בידי להפיק ולו גם צליל אחד שאינו מזויף ועקמומי. והתחלתי כדרכי להתנדנד בחוסר ריכוז, על רגליו האחוריות של הכיסא שלי, מתאמץ בכל כוחי שלא לאבד את שיווי המשקל. וכאילו לא די לי בכך, זמזמתי ביני לביני בשקט, שרשרת ארוכה של קולות חשודים. כל הילדים צחקו נורא, ואני צחקתי יחד איתם. ואז, איבדתי את שיווי המשקל ומצאתי את עצמי לכמה שניות תלוי בין שמים וארץ. נבהלתי קצת וצנחתי לאחור ונחבטתי כהוגן, תחילה בגב ואחר כך גם בראש, ובעיני העצומות בכאב חד, הבליחו והבהבו והתרסקו כמה מיליוני כוכבים.

יוסף, ובצדק רב, יש לציין, לא היסס יותר מדי, הניף את ידו הגרומה וחבט בראשי עם מחברת התווים קְשת הכריכה. מעך אותי כאילו אני סתם איזה זבוב ירוק, חצוף וטרדן, ואמר לי בקולו הניחר: "למזלך הגדול בחורי הצעיר, ברא אותך אלוהים עם צוואר שמחבר את ראשך החלול לכתפיך. אם לא כן, היה הוא מתרומם כמו נוד נפוח, מתעופף לכול הרוחות ומוצא את המקום הראוי לו בין ענני הכבשים הרועים בשמים. רק ציפורים נודדות וחלומות שווא מרחפים אצלך בראש. אי לכך, ולאור יכולותיך המוזיקליות העלובות, השאר כאן את המנדולינה ועוף מהכיתה, פרפר לילה אפור כנפיים שכמותך."

בזמן שהוא נשא את הנאום הארוך שלו, ליכסנתי מבט אל פניו הצמוקות. ראיתי שיש להן כבר צבע של קלף ישן, דהוי לגמרי, ונורא התביישתי.
ואני, שכמעט תמיד נפלטו לי המילים הלא נכונות במקומות הלא נכונים, סתמתי הפעם את פי. לא נעלבתי ולא כעסתי על יוסף בכלל. השארתי את המנדולינה על השולחן ויצאתי מבויש מהכיתה. ביני לביני ידעתי היטב עד כמה רציתי לדעת לשיר ולנגן ולהיות מוזיקלי כמו כל הילדים.
הצטערתי על כל השטויות שעשיתי, כי מיום ליום אפשר היה לראות על פניו הנפולות של יוסף ועל גופו ההולך ומתכלה, שהוא יותר ויותר חולה.
ואז, בדיוק באותו זמן בו השלמתי סופית, שלעולם כבר לא אגדל ואתפתח ואהיה לאדם תרבותי, מועיל ותורם לחברה, יוסף בן יצחק מת, ועל קברו הטרי, בין ענפי הברוש הירוקים וזרי הפרחים הצבעוניים, הניח מישהו מנדולינה שבורה, קרועת מיתרים.