מיומנו של ישראל סלעי מזכיר הקיבוץ באותה תקופה.
הימים הנוראים של מלחמת יום כיפור
130 חברי שריד בחזית הקרב. החברים בבית עובדים, לרוב שותקים ומתוחים. מגיעות גלויות מהמגויסים, שיחת טלפון, רמז. תמי שוייצר לא מקבלת כל אות מעוזי. היא מסתובבת חיוורת, חרדה. כמעט רועדת. ניסיתי ככל יכולתי המוגבלת להרגיע ולעודד. תמה המלחמה, עוזי שב הביתה בשלום. בפגישה הראשונה איתו אמרתי לו "עוזי, איך לא שלחתה לתמי גלויה, סימן חיים?" ותשובתו האופיינית: "לא קיבלתי פקודה לשלוח גלויה, הפקודה הייתה לגרש את המצרים".
13 באוקטובר, מוצאי שבת
קיבוץ באפלה, החברים מתכנסים על רחבת חדר האוכל, נתן פלד (שר הקליטה) מספר על מאורעות המלחמה, על אי הוודאות ואומר כי הקורבנות רבים, ורק ביום ראשון ימסרו לראשונה את שמות הנופלים. מתפזרים בשקט אני אוחז בידה של עדינה, הברכיים רועדות ואני אומר לה: "עדינה מוכרחים לקוות, אך צריך להיות מוכנים להכל."
בבוקר בא קצין העיר עפולה ובידיו שני דפים לבנים ועליהם הבשורות השחורות: ליאור יונתן ונחשון חרמוני. בטרם יצאנו לשביל הייסורים למשפחות, אמרתי לו – תרשום לך "אם תבוא עם השם עופר סלעי – אל תיגש אלי, לעופר אני לא מזכיר, אני אבא."
ימי מלחמת יום כיפור
הניה – מבשלת במטבח. כבוית עיניים ולוחשת קריאה אחת: אש, אש, אני רואה רק אש. אין כל רמז מיהודה. אליהו אליאסף נוסע לג'וליס אולי יחזור עם בדל ידיעה ואין. נח מהלך כפוף מעט, חיוור מאוד ושותק… בעיתון "מעריב" התפרסמו תמונות שבויים ישראלים שהועתקו מעיתון מצרי (את העיתון מצא חייל ישראלי מרמת גן במשאית מצרית שרופה). הניה הצביעה על אחת התמונות: "זה יהודה", וניצוץ של תקווה בעינייה. נח ספקן ושותק.
בערב נסעתי עם אפריים רוזן למשפחה ברמת גן אצלה העיתון המצרי, אולי שם הצילום ברור יותר. מיד עם כניסתנו אמרה לנו האישה: "אתם המשפחה השלישית הנאחזת בתמונה זו וטוענת שזה בנה". מרה הייתה אכזבת המשפחות. שלושתן איבדו את בניהן. יהודה נפל בגשר פירדאן, בשמונה באוקטובר.
3 תגובות
בספרו החדש של דר' גדעון אביטל אפשטיין "1973- הקרב על הזיכרון" תמצאו את סיפורו של ליאור יונתן מגדוד9 בשריון וגם לקרוא את דבריה של צפירה יונתן, בחשבון הנפש שהיא עורכת אחרי המלחמה. קישור לאתר הפייסבוק של הספר:https://www.facebook.com/YomKippurWar1973
בכל שנה בעת הצפירה (וממש בדקות אלו לאחר הצפירה) אני רואה מול עיניי את 2 החברים מקבוצת גפן, את יורם שץ שקיבל אותי כילד חוץ , בחדרו במוסד בו הרכיב רדיו "גביש" ילד מוכשר שידו בכל. ואת חיוכו של נחשון, החבר הכי טוב שלי בקיבוץ, לימד אותי לשחק כדורעף, לנגן במפוחית, ממנו למדתי קיבוץ מהו. במקרה ממש לפני המלחמה נפגשנו ברמב"ם והפציר בי לבוא לבקר, שנים רבות לא ביקרתי בקיבוץ והבטחתי לבוא, אך לצערי זו היתה פגישתנו האחרונה. יהי זכרם ברוך
למרות שהיינו ילדים בני תשע, זכרון המלחמה נטוע בי עמוק. ענת חרמוני אחותו של נחשון ז"ל היא בת קבוצה, ואני זוכר את היום בו הודיעו על נפילתו.