והפעם, על ומאת ישעיהו עריף (פראץ).
ישעיהו נולד בפולין בשנת 1894, עלה ארצה בשנת 1929 והצטרף לקיבוץ שריד בשנת 1932 עם השלמת קיבוץ ג' – ד'.
הוא החל לכתוב זמן קצר לאחר בואו לשריד, וכתב כמעט מכל הבא ליד: קטעי זיכרונות, דברי הגות ורעיונות מקוריים על הסתפקות במועט, על החיים בעולם, בארץ ובקיבוץ, סיכומים שונים, וכמובן, אגרות מקומיות מפורטות על הנעשה בקיבוץ, אותן היה שולח לחברים ששהו מסיבות שונות מחוץ למקום ועוד ועוד….
עם פטירתו בשנת 1985, בגיל 91, הועברו לארכיון שלנו כל כתביו.
בחוברת דקה, אותה כתב בין השנים 1950 – 1933 וקרא לה "לוח השנים", סיכם ישעיהו, בקיצור נמרץ, כמעט צילומי, את מה שקרה באותן שנים בעולם, בארץ ובשריד. להלן מספר קטעים מהחוברת, (בקיצורים ובדילוגים הכרחיים) בעברית מליצית מופתית ובשפה עשירה ותרבותית של הימים ההם
המכתבים והצילומים באדיבות ארכיון שריד
שנת תרצ"ג (1933)
בלב אירופה עולים מתהומות מחשכי אימה, כוחות שחור ורשע, ונותנים האות לכיבוש העולם. הוא תוקע ציפורניים שחורות בבשר האנושיות. העתיד עוטה חשרת עננים הרת זוועה. הנאצים הגיעו לשלטון בגרמניה והלב חרד לקראת הבאות.
ובארצנו שורר שקט יחסי במקצת, ואנו בתהליך התבססות והתפתחות הדרגתית.
ואנחנו פה בשריד יצאנו לדרך המלך. נתגלה מעיין מים בשדה. ובהיפתח פי המעיין נפתחים לפנינו אופקים רחבים יותר… השנה הצטרפנו לקיבוץ הארצי. יצאנו למרחבה של תנועה המושרשת בעם ובמעמד…
שנת תרצ"ו (1936)
בגלות אשכנז התחילו הנגישות והלחץ על היהודים שם. יאוש משגע תוקף יהדות זאת עשירת התרבות והנכסים. זעזועים כלכליים ונפשיים פוקדים את אחינו שם…
ואנחנו פה – מתוך עמק הבכא ההוא באה אלינו חברת נוער ראשונה. בתוכנו הם מצאו את ביתם הראשון במולדת…
שנת תרצ"ז (1937)
שוב פרצו "מאורעות" בארץ. בחוצות יפו נשפך דם יהודי כאות לבאות, ואחר כך באו ימי זוועה ופלצות ולילות אימה ומגור. אנו דוגלים בהתגוננות ובהבלגה והערבים משתוללים…
ואנחנו פה בשריד – חורשים ונוטעים, בונים, מתבצרים ומתבססים על אף הכל הן מבחינה משקית והן מבחינה חברתית. מתגלה בנו חוסן, עוז וכוח חיים, שאינם ניתנים לדיכוי ושיתוק.
שנת תרצ"ח (1938)
צלב הקרס הפאשיסטי – נאצי מטיל צל מוות על העולם בכלל ועל אירופה בפרט. כליון חרוץ צפוי לבית ישראל בתפוצות הגולה. ימי הביניים מתקרבים. "בשורות איוב" מגיעות אלינו מעבר לים וידנו קצרה מלהושיע…
ואנחנו פה – מוסיפים לעבוד ולהתבצר. עלינו להחזיק מעמד על אף הכל. רבים הם בתוכנו המתייאשים, כי סגר עלינו האויב נתיבות עולם, וגם הדרכים בארץ שובשו. הערבים זורעים בהן מוקשים… המוניהם רוגמים באבנים כל מכונית יהודית, העוברת ליד כפריהם.
"בה בשעה שאנו נאבקים כאן בארץ על קיומנו ומתבצרים בין חומות המגן, מסתננות אלינו ידיעות על שואת יהודי אירופה וחורבנה. לא עוד בגבולות גרמניה בלבד אלא גם בשאר ארצות אירופה, נכלאים אבותינו ואמהותינו, אחיותינו ואחינו כצאן במכלאות מחנות הסגר ואין מציל…"
שנת תרצ"ט (1939)
את אשר יגורנו בא לנו: פרצה מלחמת עולם… אנשים נשים וטף מהתושבים היהודים הוגלו אל בלי – אן בעירום ובחוסר כל, או כלאוּם בבתי סוהר ובמחנות הסגר – ואין מציל!
…התחילה פרשת המעפילים, סוללי נתיבות בים וביבשה, דרך לא דרך. גולי יהודה נודדים בלי סוף בספינות רעועות בלב ימים בין מים לשמים, ולא ניתן להם חוף לעגון בו…
…ואנו מוסיפים לעבוד ולרקום את מסכת חיינו ללא הפרעה. רק אי שם בחביון הנפש מזדעזעת נימת חרדה לגורל הישוב והעולם כאחד…
והנה למרבית הצער, נפל חלל חברנו ישראל סטרולוביץ', בהגנה על שדות בית שערים… ניצבנו על יד קברו מדוכאים ומיואשים, כשתבערת מלחמת עולם מתלקחת על פני כדור הארץ, ואנו בארצנו עומדים מול אויב אכזרי ונורא – ומי יגיד עתידות?…
שנת ת"ש (1940)
בה בשעה שאנו נאבקים כאן בארץ על קיומנו ומתבצרים בין חומות המגן, מסתננות אלינו ידיעות על שואת יהודי אירופה וחורבנה. לא עוד בגבולות גרמניה בלבד אלא גם בשאר ארצות אירופה, נכלאים אבותינו ואמהותינו, אחיותינו ואחינו כצאן במכלאות מחנות הסגר ואין מציל…
…אימה ופחד! – הנה הצטרפה גם איטליה הפשיסטית למלחמה והיא מביאה אותה עד לשערי ארצנו. ב – 9 בספטמבר הפציצו כבר מטוסים איטלקיים את תל אביב. בתים רבים הפכו לעיי מפולת. ומרובים הם הנפגעים…
ואנחנו פה בשריד – השנה היא לנו שנת בנייה. הונחה אבן הפינה לבית ראשון לכיתת בית ספר, החלה התקדמות בבניית חדר האוכל החדש, וכן בנינו עוד שני בתי מגורים והרחבנו את החצר.
שנת תש"א (1941)
נחרדנו חרדה מעמיקה עד תהום הנפש לשמע אסון "פטריה". אלף ותשע מאות מעפילים מאחינו ואחיותינו נאבקו מאבק לחיים ומוות נגד "שומרי החוק", אשר אמרו לגרש אותם לאי הנידח "מאוריציוס". והנה לפני ההפלגה אירעה התפוצצות באוניה והיא טבעה בין גלי הים…
ואנו כאן בשריד – חגונו השנה חג לכבוד מאורע חשוב למשק ולחברה. הבאנו לידי גמר את הנחת הצינורות לקו המים החדש. והיה היום בו התחלנו לקבל מים בשפע ממי "מקורות", לחג גדול בחיינו.
שנת תש"ב (1942)
מגיעות אלינו "בשורות איוב". מתוך מחנות ההסגר, קיני העינויים והסבל העל אנושי, נסחבים אחינו בני ישראל כצאן לטבח בין אודי תבערה. סגרו עליהם חומות גטו, קלון טלאי צהוב על גבם וכל העולם הוא להם גרדום…
ובארץ – אסון אחרי אסון: אחרי "פטריה" באה "סטרומה" והננו עומדים הלומי רעם ומזועזעים עד היסוד. שבע מאות מעפילים מגלות רומניה עלו על ספינה קטנה על פני גלים סוערים, התענו ברעב, בצמא ובחוסר כל, עד שסוף כל סוף הגיעו אל חופי הארץ, אולם השליט הזר האכזרי נעל בפניהם את השערים. ובעודם נישאים חזרה אל לב הים הזועף, עלתה ספינתם על מוקש והם טבעו במצולות ים. הזוועה מחרידה עד היסוד, אולם לב העולם, המפרפר בדם ואש, לא זע ולא נע…
לא, איננו יכולים להתייאש!
לחלק השני לחצו כאן
לכתבות נוספות בסדרה לחצו כאן
