אני מנסה דרך קבע, לאפיין בראשי את ההולכים המתמידים – אלה החולפים על פני כמעט מדי יום ביומו, כן, כן, אפילו בגשם –
רוח – סערה;

ישנם אלה – בעצם אלו הן כמעט תמיד נשים מבוגרות למדי, שתמיד אצה להן הדרך, ממהרות לשום מקום והן ספק הולכות, ספק רצות; אחרים, לעומת זאת, גברים שמנמנים, קרחים או עוטי שיער שיבה, צעידתם לעתים כה איטית ואדישה, עד שנדמה לי לא פעם, שבהליכתם המנומנמת הם בעצם, מתקדמים לאחור; וישנם גם כמה מעוררי קנאה, שהליכתם כה נמרצת, תזזיתית ורבת תנופה, עד שלעיתים אני מדמה אותם לשקנאים שפתחו בתאוצה לקראת המראה ועוד רגע קט ינסקו לשמים.
ואילו אני – את הבאים לקראתי אני מנסה לזהות על פי גזרתם או גובה קומתם ואת אלה הפוסעים לצדי, על פי תנועות זרועותיהם, קצב צעדיהם ואפילו על פי סוג נעליהם. אחדים מעירים לי, שאני מהלך לאחרונה בכתפיים שמוטות. אני מצטדק באומרי שמעיק עליהן כנראה, משא השנים. זוקף אותן ברוב כוונה, אך עד מהרה הן שוב נשמטות.

הנשים, שכאמור, בדומה לי, רובן ככולן כבר אינן צעירות במיוחד, מתנהלות כאילו הן לווין ששולח לחלל ולא יסטו אף פעם מהמסלול המוכר להן היטב – אותה דרך כורכר לבנה המקיפה את הקיבוץ סביב סביב, דרך שניתן להלך עליה מבלי לטבוע בבוץ, גם בסערות החורף. גם תושבים זרים מבוגרים, המתגוררים אצלנו שנים רבות בדיור המוגן, צועדים להם להנאתם בשביל הרחב הזה, המבטיח לכולם, לפחות לכאורה, שאם יאונה להם משהו רע, מיד תוזעק למענם עזרה, על ידי זה הפוסע בדרך כלל בעקבותיהם.

לעתים קרובות אני פוגש בדרכי בהולכי רגל אחרים שאינם מוכרים לי. כך למשל, פגשתי באחת מהליכותיי, בחור מבוגר, בן גילי בערך וזר לי לחלוטין.

הוא איבד את דרכו ושאל אותי איך שבים למרכז הקיבוץ. לשאלתי בדבר מעשיו אצלנו, השיב לי שהוא מתגורר מזה כשבוע בדיור המוגן. ומיד אחר כך ובלי כל מעצורים, הצביע על תרמיל צד קטן שנשא על כתפו ואמר לי שהוא לאחר ניתוח לא מוצלח במיוחד ולכן הוא צמוד לקטטר. אמרתי לו – "שלא נדע מצרות" והוא חייך והשיב לי "יש דברים גרועים יותר". מין אופטימיסט קטן קומה ורזה שכזה. הלוואי עלי. שאלתי את עצמי, בשקט כמובן, מה הייתי אני עושה לו נקלעתי למצב דומה.

בכל מקרה, אני מעדיף ככל שמאפשר לי מזג האוויר, ללכת דווקא בשבילי הפרדסים והשדות המרוחקים המקיפים את הקיבוץ.

וכך היה גם באותו בוקר קיצי שגרתי, בוקר ככל הבקרים בהם אני קם, שותה קפה שחור, מכרסם חצי עוגייה ויוצא לדרכי.

כך חשבתי לי לתומי עד שפגשתי אותו.

"את כל האוכל שלי אני אוסף ככה, רק בשדות," הוא מקדים ואומר לי, כאילו תפסתי אותו בעת ביצוע עבירה כלשהי, וחיוך שובב, ילדותי משהו, מהבהב בעיניו השחורות. בדיוק באותו זמן, אני צועד לי בניחותא בתחילת העלייה הקצרה והקשה אל רום הגבעה הירוקה שלנו, עלייה שבה אני מסיים בדרך כלל את ההליכה היומית שלי. ואותו אני פוגש רק דרך מקרה, כשהוא מגיח לפתע אל מרכז השביל המאובק, מחזיק בידו דלי רצפה אדמדם מלא עד חציו בשקדים, אותם ליקט מהעצים המאפירים בחום הקיץ, עם תום
הקטיף הרשמי.

"בשדות?" אני שואל אותו מופתע. "את כל האוכל שלך אתה אוסף רק בשדות?"

"גם בפרדסים ובמטעים. זה ברור. מה, הרופא לא אמר לך אף פעם שלמען הבריאות צריכים לאכול גם פירות?

אתה רואה את האופניים השחורים האלה?" הוא ממשיך ואומר – "אני רוכב עליהם ברחבי העמק ואוסף את כל מה שנשאר בשדות: בצל, שום, עגבניות, גזר, תירס, כרוב, כרובית, אפונה ירוקה, אבטיחים ומלונים, ומה לא. הכול. כל מה שהחברה האלה שעובדים בגידולי שדה מגדלים.
וברור, גם חמניות ופירות. נו, מה חשבת, שפירות אני לא אוכל? מה, נראה לך שכמו שאני נראה, אני צריך לעשות דיאטה?"

"דיאטה? מה פתאום דיאטה? אתה?" אני שואל אותו.

"הלוא יש לי פה סביב הקיבוץ את כל מה שאני צריך. אני צריך רק לפתוח את העיניים ולהיות בכוננות תמידית," הוא ממשיך ואומר.

"ובעצם, אני לא חייב לקנות כלום. יש לי ליד הבית שלי עץ פקאן ועץ רימון פרטיים שלי. את השקדים האלה מהמטע שלנו אני מקלף, מייבש בשמש על הגג השטוח של הבית שלי והם מספיקים לי למשך כל השנה. אספתי כבר, אני חושב, איזה עשרים – שלושים קילו. ויש לנו פה מסביב לקיבוץ גם מטעי אבוקדו, זיתים, לימון, אשכולית, קלמנטינה ופומלות. מה זה לא מספיק לאדם בגילי שחי לגמרי לבדו? למה אני צריך לבזבז כסף על שטויות כמו אוכל כשאני יכול בקלות למצוא את הכול בשדות?"

"למצוא את הכול בשדות?" אני שב ושואל ומרגיש די מטופש.

"האמת היא, שלפעמים, כשאין לי שום ברירה אחרת, אני אוסף גם קצת לפני הזמן, זאת אומרת, קוטף עוד לפני הקטיף ולא תמיד רק בשדות שלנו, אבל השנה למשל, נדפקתי כהוגן."

"נדפקת כהוגן? אתה?"

"כן. מלאתי את המקפיא שעומד במרתף של הבית שלי בקלחים של תירס מתוק שקטפתי בשדה של השכנים שלנו, אבל המקפיא המחורבן לא עבד כמו שמקפיא צריך לעבוד. כל הקלחים נרקבו והלכו לפח. בעצם, זה די באשמתי. אתה יודע, זה מקפיא ישן שמישהו זרק ליד פחי האשפה ואני שיפצתי אותו כמו כלום. אני ממש לא מבין למה אנשים זורקים מכשירים טובים שניתן לתקן אותם די בקלות. אתה יודע כמה מכשירי וידאו ומיקרוגלים ישנים שאנשים זרקו אספתי ליד הפחים? לפחות שמונה. וכולם, אחרי שעשיתי בהם איזה תיקונצ'יק קטן, עובדים כמו שצריך. בכל מקרה, החלפתי למקפיא את הדלת הקדמית ואת הגומיה המבודדת שמסביב לדלת והוא עבד כמו שעון שוויצרי."

"מה, אתה רוצה להגיד לי שקנית דלת חדשה כדי לתקן מקפיא ישן?"

"נפלת על הראש? למה לקנות? הרי כבר אמרתי לך. אנשים זורקים סתם. לקחתי את הדלת ממקפיא אחר שמישהו זרק. אבל כנראה שהגזמתי קצת הפעם. ניצלתי את המקפיא הדפוק הזה קצת יותר מדי. קטפתי ודחסתי לתוכו כמות כזו של קלחים, שבעצם היו אמורים להספיק לי כמעט לחצי שנה והוא פשוט לא סחב את העומס הזה ולא הקפיא טוב. חבל. אכלתי אותה. זרקתי את הכול לפח. עכשיו אני צריך לעבור את כל החורף המחורבן בבית, בלי תירס אחד לרפואה."

"אז מה תאכל במקום תירס? מה, תהיה מוכרח לקנות אוכל?"

"יש לי באמת בעיה קטנה, אבל לי, אתה יודע, לא צריך לדאוג. אני אסתדר. כבשתי השנה כמעט עשרה קילו זיתים. אני אוהב אותם דפוקים, אז אני יושב ודופק עליהם עם פטיש ומוסיף אחר כך את כל מה שצריך, שמן ותבלינים, והם יוצאים ממש טובים. אם אתה עדיין זוכר, כשהיינו ילדים אמרו לנו ששבעה זיתים שווים לאכילת ביצה. אז אני אוכל בבוקר שבעה זיתים ובערב עוד שבעה ואני לא צריך לקנות ביצים. וחוץ מזה, נמצא כבר משהו לבלוע. שמעתי שגם השנה מגדלים אצלנו כרובית וגזר, אולי גם אפונה ירוקה. יהיה לי מה לאכול."

"תגיד," אני שואל אותו. "האופניים הישנים האלה שאתה רוכב עליהם לכול קצות העמק. פעם אמרת לי שקיבלת אותם במתנה ליום הולדת שש עשרה." "מה שנכון נכון".
ועכשיו אתה כבר בן?"
"שבעים ושמונה."
"שבעים ושמונה? שישים ושתיים שנים אתה רוכב על אותו זוג אופניים?"
"כן. מה יש? בשביל מה אני צריך אופני ספורט עם עשרים מהלכים? מה רע באופניים האלה? מה, הם לא נוסעים? לא תאמין לאן אני מגיע איתם.
חוץ מזה שריתכתי ארגז מתכת קטן ל"סבל" והארגז הזה מלא עכשיו בלימונים סוג א' ישר מהפרדס שלנו, אני רותם אליהם מאחור גם את העגלה הקטנה הזאת שנגררת בקלות על שני הגלגלים שלה, וככה אני מסתובב לי חופשי ומאושר בשדות של העמק ואוסף אוכל."

"לימונים מהפרדס שלנו?" אני קוטע את שטף הדיבור שלו. "הלוא עוד לא התחיל הקטיף."

"מה? נוסף לכל הצרות אתה גם לא שומע טוב? אמרתי לך שלפעמים, כשאין לי ברירה, אני מקדים קצת את הקטיף הרשמי. הלוא גם אתה יודע שבחורף הקודם, רוב הלימונים נשרו על האדמה בסערה הראשונה והלכו לאיבוד. כמקובל אצלנו, אף אחד לא טרח לאסוף אותם. וחוץ מזה, מה זה כבר משנה למישהו פה בקיבוץ, שקטפתי לי כמה עשרות לימונים. קילו יותר, קילו פחות, למי זה כבר אכפת. אני סוחט אותם ומבשל לי תרכיז של מיץ לימון עם סוכר, מקפיא אותו בפריזר וזה מספיק לי לכל השנה. הרופא אמר לי שבלימון יש המון ויטמינים ששומרים על הבריאות."

"אני לא קוטף לפני הקטיף," אני אומר לו.

"אתה זה אתה. אבל לי כבר קרה שאיחרתי קצת באיזה קטיף ולא נשאר לי כלום. מאז אני לא לוקח על עצמי שום סיכונים."

"אתה לא לוקח על עצמך שום סיכונים? הלוא על פי הסיפורים שמספרים עליך אצלנו, שמחת מאוד, אמנם כבר לפני הרבה מאוד שנים, לקחת על עצמך לא מעט סיכונים. מספרים עליך שבגיל שש עשרה רכבת על האופניים האלה בירידות הכי תלולות בקיבוץ בלי מעצורים ובלי כידון?"

"וגם בלי מושב," הוא עונה לי וצוחק כמו ילד, "ותכף גם תשאל אותי אם זה נכון שבגיל עשר קפצתי ממגדל המים שלנו עם מטריה ביד, כדי להרגיש איך זה להיות צנחן, ואם שתיתי נפט כדי לירוק אש וגם, אם עשיתי לטנדר הירוק של הבניין נסיעת מבחן כבר בהיותי בן שמונה או תשע."

"כל הסיפורים האלה עליך הם אמיתיים?" אני שואל אותו.

"מה זה חשוב אם הם אמיתיים או דמיוניים? העיקר הסיפור, לא?

אתה זוכר את הספר שקראנו לפני הרבה שנים כשהיינו צעירים ויפים – "הוא הלך בשדות?" אז עכשיו אתה יכול לכתוב עלי סיפור ולקרוא לו "הוא אכל בשדות." אבל אל תשכח להוסיף בסוף הסיפור, שמה שבאמת חבל" – כך הוא אומר לי ומזנק בגמישות מעוררת קנאה על אופניו, ומתחיל בלי כל מאמץ לדווש בעלייה – "זה שהאזור שלנו לא מתאים לגידול תפוחי אדמה ואורז. אם היו מגדלים אצלנו גם תפוחי אדמה ואורז הייתי מרגיש באמת כמו מלך העולם."

לסיפורים נוספים של דני נימרי