מתוך קבלת שבת שהוקדשה לגננות בקיבוץ שריד.
תרשו לי לפתוח בוידוי-
אמולדה צנטנר הייתה הראשונה שלי
אני לא זוכר ממנה כלום
רק אמרו לי שהיא הייתה משהו…
הייתי רך בימים כשהיא נפטרה
אבא היה אומר שאמולדה מתה בלידה שלי
אבל אימא… אימא לא צחקה.
אחרי אמולדה יש לי כמה שנים אבודות
שאחריהן הגיעה מילה,
אבא היה אומר ששמו אותה בפעוטון שלי כי וועדת חינוך החליטה שגם מי שנולד נימול כמוני צריך לעבור מילה.
אימא שוב, לא צחקה.
ממילה נשאר לי זיכרון נחמד אבל די עמום, אבל את יוסף אני דווקא זוכר הרבה ומאוד בחיוב.
אמולדה ומילה לא היו גננות, אמולדה הייתה המטפלת שלי בבית התינוקות, מילה הייתה מופקדת עלי בפעוטון… אבל אחרי אמולדה ומילה? אחרי אמולדה ומילה יש לי חור שחור…
תשאלו אותי מה עשינו בגן, אני אזכור הכול
תשאלו אותי איך היה לישון בבית הילדים בלילות, אני אומר שהיה הכול, חוץ מלישון בבית הילדים בלילות
תשאלו אותי מי היה האבא הכי חזק בקיבוץ? ברור שמוקה ושלמה הרוש, לפחות כמה הם אמרו
אבל תשאלו אותי מי היו הגננות?
בחיי, אין לי מושג ירוק…
אני כן זוכר את המטפלות- את אילנה בלומברג שהייתה בלונדינית ויפה ונחמדה כמו היום, את עדנה בק, שאני זוכר אותה נעימה, סבלנית וגבוהה ביותר, את אורלי משביט שהייתה מקסימה בעיני, ובגלל זה לא הפסקתי להציק לה, ואת המתנדבות שהיו מתחלפות כל שלושה חודשים ושהביאו עמן נופים קסומים של ארצות רחוקות ובלי להתכוון גם את שובל הניחוחות מהרפת, גמל והשדות שהביאו איתם חצניקים שמשום מה היה להם מאוד חשוב לראות אותנו באמצע היום… או שבעצם, כשאני חושב על זה עכשיו, אולי אלו היו המתנדבות שהיה חשוב להם לראות?…
ובכל זאת, למה אני לא זוכר את הגננות?
כי יעל כנען המשיכה אתנו מהגן לחברה ואני דווקא כן זוכר אותה, אבל בתור מורה
ולמה את זיווה חן אני לא זוכר… זה כבר סיפור אחר… כי זיווה חן ארגנה לנו פעילויות- פעם היא לקחה אותנו לסיור כוכבים לילי- זיווה האירה בזרקור לשמיים והפליגה בסיפורים על הדובה הגדולה ועל הצייד, ואני, רק מתוך התעייפות הצוואר, הורדתי אט אט את הראש ומבעד לחלון מואר בשכונה הדרומית ראיתי ציד מסוג אחר ופעם ראשונה בחיי, נוף שמיימי של אישה ערומה… כן, היום אני יכול לומר שבסיור האסטרונומי של זיווה למדתי כמה עובדות פיזיולוגיות חשובות שלעולם לא אשכח.
אחר כך היא עשתה לנו יום צבע- היא לקחה את צבעי הידיים ושמה אותם בדליים… ואז, כשאנחנו בתחתונים בלבד, נשלחנו לעמוד, כל ילד בדלי, ומשם לקפוץ על נייר- "ציור רגליים" היא קראה לזה. כמו שנהניתי באותו יום, לא נהניתי מאז
למחרת זיווה נשלחה לבירור באורנים, בנושא "שימוש בצבעי ידיים לטובת חלקי גוף שבהם אסור לצייר". נדמה לי שהבירור היה תחילת הסוף של קריירה חינוכית מופלאה. זיווה עזבה את החינוך ואני נותרתי עם שפע זיכרונות של לימוד ושל יצירתיות ושל הנאה שלא נשאר לי מקום לזכור שלחלק גדול מהן הייתה אחראית זיווה.
