כל בוקר כשאני מגיע לברכה, ממרחק מה, אני מתפעם מיופיה. אני פותח את המנעול, נכנס ומה שאני רואה מקרוב, משום מה מזכיר לי חוויה ממלחמת ששת הימים? הכיצד? ובכן, לא. לא נמניתי עם הכוחות הלוחמים, ה"כוח" שלנו נכנס זמן קצר אחר הכוחות הלוחמים והמראות שנתגלו לעינינו סיפרו את סיפור המלחמה: נעליים מפוזרות לאורך מסלולים ארוכים של קילומטרים וכן, פריטי לבוש שונים, קופסאות שימורים ממנות קרב ומה לא. את מלחמת לבנון זה לא הזכיר לי, כי בתקופה של מלחמת לבנון, הייתי בבוסטון, לאו דווקא לצורך בילוי, אלא בנסיונות להעביר את דודה הלה, (שאנחנו הפולנים מבטאים את שמה – חלה.) וזאת הייתה מלחמה קטנה בפני עצמה, אך אין זה המקום להאריך בתיאורים.
ובכן, בקשר למה אני מרבה להג? בילית בברכה בסוטול, כשאתה משגיח על גוזליך. בחלוף שעתיים, אתה מותש מן הישיבה הממושכת. למי יש כוח לאסוף את כל הרכוש שהבאת מהבית: מגבות, כפכפים, חולצות טריקו, משקפי שחייה, סנפירים, עזרים משחקים לצלילה ומה לא. בבוקרו של כל יום אני מוצא את כל הנזכר. ההורה המותש – אין לו כוח לאסוף את כל הרכוש הנזכר והוא משאיר חלק ממנו בברכה. מה אני מציע? ההורה היגע מן הישיבה הממושכת בברכה ישליך הכל לשקית אחת גדולה ובן/בת הזוג שנשאר בבית, כשתגיע הביתה, ימיין הכל וישים במקום. כי בזמן שאתה הותשת בסוטל של שעתיים בברכה, מה בן/בת הזוג עשה בינתיים בסך הכל? רחץ כלים? ניגב אבק מן הרהיטים? עשה ניגוב של הרצפה? אז כאמור, זרוק הכל לתוך שקית גדולה של הום סנטר בן הזוג ימיין, וכך תשמור על הרכוש של הילדים שלך.
העיקר, באמת כיף גדול בברכה "לעשות אורכים" לבלות עם הילדים, לפטפט עם חברים, לתת לקרני השמש ללטף את גופך (לפרקי זמן קצרים) אלף ואחת דרכי בלוי. אך שוב, למה ארבה להג? כולנו שילמנו כסף טוב עבור הברכה ולמה באמת שלא נפיק את מקסימום ההנאה ממנה. אז, אנא. אל תטשו את רכושכם – רכושם של הילדים.
