לאחרונה צפו כמה חברים בזוג עורבים שמאכילים גוזל מתבגר של קוקיה מצויצת. זו תופעה שאינה נדירה בארץ וגם אצלנו כבר צפינו בה כמה פעמים. הפעם, למרבה המזל, שהה הזוג עם הגוזל, דווקא על עץ מאחורי ביתו של יוסי ריגלר, כך שהתאפשר לו לצלמם מקרוב.
הקוקיות הבוגרות מגיעות ארצה מאפריקה כבר בסוף חודש ינואר.
במהלך חדש פברואר הן מזהות היכן נמצאים קיני העורבים, חומקות אליהם בזריזות ומטילות בהם ביצים. הן מטילות בדרך כלל ביצה אחת או שתיים בכל קן, אך מסוגלות להטיל עד עשרים ביצים בעונה אחת ולפזרן בקינים שונים. הביצים שלהן דומות מאוד במראה החיצוני שלהן, בצבעים ובגודל, לביצי העורב. גוזלי הקוקיה בוקעים כבר לאחר שלוש עשרה יום, ולכן יש להם יתרון בן כשבוע עד עשרה ימים על גוזלי העורב. מכך יובן שכאשר גוזל הקוקיה כבר יפקח עיניים ויתחיל להצמיח נוצות, רק אז יבקעו גוזלי העורב ויאלצו מיומם הראשון לנהל מאבק מתמיד עם גוזלים גדולים וחזקים מהם, על קבלת מזון מהוריהם. וזו תופעה מוכרת בטבע – החלשים לא שורדים.
מחקרים רבים ותיאוריות שונות ניסו ומנסים להסביר את תופעת הטפילות בטבע, אך כולם מסכימים שיש לכך יתרונות רבים.
במקרה של הקוקיה – פיזור הביצים בקינים רבים, מגדיל את הסיכוי שייוותרו צאצאים רבים יותר בחיים ולכן זה משתלם לה בהחלט.
בסופו של דבר, עולות כמה שאלות שלא בטוח שיש להן תשובות חד משמעיות:
כיצד יודעת הקוקיה שהעורבים בונים את קיניהם כבר בחודש פברואר ולכן עליה להקדים ולהגיע ארצה כבר בינואר?
איך לא מבחינים העורבים הבוגרים שהם מאכילים גוזל שאינו בן מינם?
איך יודע גוזל קוקיה שגודל על ידי עורבים שעליו להתנהג ולהתנהל כמו קוקיה?
העורב האפור נמנה על הציפורים היציבות בארצנו במשך כל השנה. מהו אותו מנגנון מופלא, המורה לגוזלי הקוקיה המתבגרים שגודלו על ידי עורבים, שהגיעה השעה לנדוד לאפריקה וכיצד הם מוצאים את דרכם בלי הוריהם?
