היה זה במחצית הראשונה של שנות השישים של המאה ה20. היינו בשנות העשרים המוקדמות לחיינו. חלקינו עדיין בשירות פעיל חלקינו משוחררים. בשבתות היינו יוצאים חברה מקבוצות נצנים ושלהבת ונספחיהם. היינו מטיילים בחורשת שריד הצעירה. העצים היו עדיין קטנים למדי ורעננים, כנראה כאלה שהיוו מצע מתאים לפטריות האורניות. זו הייתה כעין תחרות קטנה, מי ימצא יותר. למיטב זכרוני, יוסי צוקר (ונדמה לי, מיכל שחם) היו האלופים. לקראת צהריים, היינו מטגנים את הפטריות, כלומר, נעמי הייתה עושה זאת עבור שנינו. באותה תקופה לא ידעתי אפילו איך לבשל ביצה קשה. (לבשל ולנקות למדתי מנעמי. לעבוד עם מקדחה ועבודות בית שונות למדתי ממרקוס. שום דבר כמעט, לא ידעתי מהבית)
וכך, היינו מסתדרים בזוגות, לפעמים בקבוצות קטנות ומאלתרים לנו ארוחת צהריים על בסיס הפטריות.

עברה מאז למעלה מחצי מאה. העצים לא רק שגדלו והתבגרו. הם אפילו הזדקנו וקומתם שחה. נחרצו שבילים חדשים, כרמי זיתים ושקדים שהיו פה ושם, נעלמו ברובם. אבל במשך שנים רבות ועד עצם היום הזה, חורשת שריד היא שכיית חמדה ובעיקר בעונה זו של החורף, כשהיא נצבעת בסגול בגונים שנים של רקפות. שטיחים, שטיחים.

הרעננות של פעם, שלנו ושל החורשה, זכורה לי היטב וטעמה המתוק עדין לא פג. יחד עם זאת, כשם שהעצים זקנו, כך גם אנו, גוום וגווינו שחו. אלו הם החיים וכך נוהג הטבע. אבל על מה שאני מיצר מאוד הוא, לראות כיצד הנדל"ן של מגדל העמק הולך וכובש את החורשה בנגיסות אלימות ואכזריות. אני שכה אהבתי ואוהב את החורש מיצר וכואב על כך. כאב של חוסר אונים. ממש כשם שאני חסר אונים נוכח מה שקורה במדינה. נוכח ממשלה השונאת את מחצית אזרחיה ועלינו, חברי הקיבוצים, משיתים את החובה לקנות את אדמתנו. "קרקעות מדינה" שהיו של הקיבוץ למעלה מ20 שנה לפני שהייתה מדינה.

מה אגיד ומה אדבר, חבל שהמציאות הפכה אותי לזקן נירגן. אני מקווה בכ.ז, שילדינו השבים ברובם לקיבוץ, ידעו לקומם ולבנות מחדש ולהשביח את הקיבוץ בעתיד, חרף כל הקשיים הסביבתיים.