הלא מכירים אתם את הבאר הערבית לרגלי תל שדוד? כל עדרי הצאן והבקר של של מג'דל היו שותים ממימיה וגם לנו שימשה באר זו, בשנים הראשונות, מקור מים כמעט יחיד. מהבאר הזאת היינו מובילים מים בעגלה מהנץ החמה ועד שקיעתה. שלוש חביות היו על העגלה וכל אחת מהן לא הכילה יותר מ – 200 ליטר, ולעגלה הזאת היה נרתם זוג הסוסים החזק ביותר במשק, כי לא קלה היתה להם הדרך במעלה הגבעה. לאחר זמן, שכללנו את כלי ההובלה והתקנו חבית אחת ארוכה המכילה מטר מעוקב שלם, והיינו סוחבים את העגלה בטרקטור. על יד המוסדות והענפים שבחצר עמדו מוכנות חביות ובעזרת צינור גומי היינו מרוקנים במשך כמה זמן את המיכל וחוזרים לבאר. על ידי זה הגענו לכמות מים של חמישה קוב ביום, וברור שכמות זו הספיקה רק בקושי ל – 50 איש ולעוד 30 ראשי בהמה שהיו אז במקום.

בשנים שחונות היו הערבים פוחדים (ובצדק) שמי הבאר לא יספיקו לכולנו ולא אחת היו קטטות ומריבות בינינו ובינם.
כדי להקל על מצבנו, סידרה הקרן הקיימת, חיבור צינורות ארעי ומשאבה של שני כוחות סוס מהבאר שבינינו ובין גבת. הבאר הזאת הפיקה שניים שלושה מטר מעוקב מים ליום וזה הקל עלינו במקצת. אולם ברור היה שאין זה פתרון למצוקת המים של הקיבוץ והמשק שהלכו וגדלו.
בשנת 1928 שלחה לנו הקרן הקיימת מומחים, שסימנו מקומות לקידוח באדמותינו… בקידוח הראשון הגענו לעומק של 15 מטר ולא מצאנו מים. בקידוח השני הגענו לעומק של 22 מטר וגם כאן לא מצאנו מים. בקידוח השלישי כבר העמקנו ל – 43 מטר, אך גם הפעם ללא כל תוצאות. היינו מיואשים. ברור היה לנו שבלי מים לא נוכל להתקיים… פנינו לממשלה וביקשנו את עזרתה ויום אחד הופיע אצלנו הגיאולוג הממשלתי, מיסטר בלייק. הוא נכנס לחצרנו בהמולה ותרועה, כשהוא נוסע במין ארגז משונה על ארבעה גלגלים…

הוא הזמין אותנו לעלות איתו לאותו ארגז שמשום מה קרא לו מכונית. נסענו איתו עשרה רגעים. הוא הגיע אל שדה קמה, נעצר, ירד ממכוניתו, זרק את כובעו ארצה וקרא: here,  כלומר: "כאן!" ואנו ניגשנו לחפירת הבאר… העמקנו חפור ובעומק של 77 מטר הגענו למים… השמחה היתה רבה. אמנם, כמות המים לא היתה גדולה ונוסף לכל המים היו מלוחים מאוד, אך גם לזה התרגלנו…  

(כתב: אריה אראלי; מתוך – שריד עשרים וחמש שנים לקיומה)