זכור לי, כשהייתי בגן חליתי בחצבת. אחרי הבוקר או אחרי משהו אחר, הכלב מתתיהו, שקראנו לו מתתיהו על שם בר-כוכבא, נשך אותי. מאז כל יום היה אבא רותם את הפרידות לעגלה ואני, אבא והכלב מתתיהו היינו נוסעים לנהלל לד"ר רודובנסקי.
לי היה הד"ר נותן זריקה נגד כלבת ולכלב מתתיהו זריקה נגד חצבת. מידי שבוע בה הד"ר רודובנסקי, כבר לא ברכיבה אלא במכונית ממש, והיה מרפא את החברים ממלריה, דיזינטריה ופרונקלים באמצעות כדורי חינין, חוקן, אספירין, ומי-קלי, 
כשהיה חוזר למכונית היה מנסה להתניע אותה בעזרת המנואלה, אך אף פעם לא הצליח – ותמיד באו לעזרתו אברהם צוקר או אבנר אבלס. הם היו מרימים את מכסה המנוע, מזיזים חוט של צילינדר, מותחים מעט את החגורה, והאוטו היה מרעיש את העולם ונעלם בתוך ענני אבק ואדים.

אחרי הד"ר רודובנסקי בנו בית בקיבוץ לרופא ד"ר פרידמן ואשתו סלקה, שמי שראה אותה חלה במחלת האהבה. לד"ר היתה מכונית והוא היה רופא של עוד ישובים בסביבה. מידי פעם, היה עושה לחבר במרפאה נרקוזה, כדי לנתר פלגמונה ביד או אברים אחרים, שהיו פגומים, או שהד"ר חשב אותם לפגומים. פרידמן הסתובב בין הישובים בתקופת המאורעות ופעם סיפר רולנד: "בין רמת-ישי לאלונים ירו ערבים אל פרידמן מאחורי המכונית. פרידמן לחץ פול גאז והשיג את הכדורים".

כששאלו בארוחת ארבע את אברהם צוקר, האם זה אפשרי, הוא הרהר ואמר: "צריך להשתדל לא לקלקל למישהו אמונה שהוא זקוק לה – הנה גליליי קלקל לנצרות את האמונה במרכזיות הארץ והם כל כך היו זקוקים לה, אז העלו אותו למוקד". כאן, תוך שתיית התה, ישקה התרגז: "החתירה לאמת עומדת במרכז אושיות חיינו – גליליי היה מוכן למען האמת להקריב את חייו ולכך גם נחנך את דור הבנים". אברהם צוקר השיב: "למען האמת, בעניין אמונתו של רולנד אינני מוכן לעלות למוקד".
פתע באו חברים נסערים ומבוהלים: "היכן צילה"? בדיוק אז עמדה צילה ליד עץ הלילך הפורח בכניסה לחדר האוכל. החברים ספרו לה כשהם מבוהלים: "את אליעזר פינצ'וק עקץ דבור". "איפה"? שאלה צילה. "במקלחת". "אבל איפה". "במקלחת"!!! צילה רצה למקלחת החברים, ראתה את אליעזר ביסוריו ואמרה: "כזה גדול אף פעם עוד לא ראיתי". אמא מרחה לו על הזה שלו דבש, חבשה בתחבושות מקררות ושלחה את החברים לרופא. כששאלו אותה למה בשביל עקיצת דבור צריך רופא, צילה ענתה נרגזת: "המקרה הזה של אליעזר הוא גדול על כל אחות בעמק לכן צריך רופא"…
במקרים של פרונקלים אכזריים, מאיימים, שלחו את הפציינט לקופת-חולים של חיפה ושם, אחותו של בן גוריון, היתה מטפלת בפציינט בשיטה בה בן גוריון טיפל מאוחר יותר בלבנון. אבל אצלה התוצאה היתה מוצלחת יותר

אחרי שפרידמן וסלקה, שהיו אהובים על כל החברים והיו שותפים מלאים למגוון תחושותינו וריגושינו נסעו לארה"ב, הגיע ד"ר ברמן ישר מהשואה. היתה אז תקופת מלחמת השחרור, תקופה קשה לכולם, אך לרופא אולי יותר. הוא ידע לעזור לחברים, אך לא היה בנמצא מי שיעזור לו. בוקר אחד בקיץ 48', נטל בקבוק של רעל ומצא לו מנוחה מסיוטיו תחת אחת המצבות בבית הקברות שלנו.

לאחריו בא ד"ר קפלן שהיה מאוד רופא ואני חושב שהיה גם מאוד בן אדם והיתה לו אישה מאוד מיוחדת. פעם שמעתי את אפנשקה אומר לחברים בארוחת צהרים: "קפלן עוזר מאוד לחברים והחברים עוזרים לאשתו". לקפלן נולד בשנת – 55 בן, שקרא לו אמנון על שם אמנון לביא, בנם של ארנה וגרישה, שנפל בפעולת תגמול בחאן-יונס והוא עלם חמודות בן תשע עשרה, כשהלך יחד עם חבריו מקבוצת "עופר", חשוף מול כדורי האויב.

לאחר הד"ר קפלן הגיע ד"ר פכט, שהיה לאחר תקופה אצלנו למנהל מחלקת ילדים בבית החולים עפולה. ד"ר קראוזה הגיע עם אישה מאוד מושכת בעיקר את אצולת הנוצרים בנצרת. אל קראוזה היית מגיע עם אודם בגרון והיית יוצא ממנו עם שק כדורים. למרות שעברו מאז כבר 25 שנים, החברים נוטלים עד היום נגד כאב גרון או כאב בטן, כדורים שנשארו אצלם מתקופת קראוזה.