אי אז, בימים ההם, נהגו לעדכן את החיילים והחברים ששהו מסיבות שונות מחוץ לבית, באגרת כתובה שכונתה "הדים מן הבית." אגרת זו סיפקה להם מידע מעודכן על כל המתרחש בקיבוץ. הפעם, לכבוד החורף המתקרב, ימי הגשם והקור, נתאר אירוע חריג שהתרחש בשנת 1950.
© כל הזכויות שמורות לארכיון קיבוץ שריד.
את האגרת שלהלן כתב יעקב(קוליק) נימרי, שהיה באותה עת מזכיר הקיבוץ.
שריד – יום ג' בבוקר ה – 7 בפברואר 1950
לחברינו החיילים ולחברים שמחוץ לבית
שלום לכולכם,
אני ממהר למסור לכם על המאורע הבלתי שכיח והחוויה הבלתי רגילה: השלג. פתותי השלג הראשונים החלו יורדים ביום א' לפני הצהריים. היה עוד די חם והשלג נמס מיד עם הגיעו ארצה. כולם הצטערו וביקשו רחמים: שתרד הטמפרטורה, שיחזיק קצת השלג מעמד. והנה, אחה"צ נתקבלה כנראה התפילה במרומים… השלג התחיל נערם ומכסה כל גג וכל עץ. בשעה שבע בערב היה הכול לבן… כ – 40 ס"מ שלג היו מונחים כבר פה ושם. המחזה היה מרהיב עין ביותר.
השמחה הייתה עצומה. הילדים הפליגו בדמיונות והמבוגרים בזיכרונות. ילדי המוסד ארגנו מסיבת שלג, יצאו בסך אל הכביש הראשי, בנו שוטרי תנועה משלג והשתוללו שם עד חצות. הטמפרטורה ירדה בינתיים עד מתחת לאפס, והיה ברור שהשלג והקור יחזיקו מעמד. למחרת הופיעו דאגות חורפיות: גדל מאוד הביקוש לפתיליות, מגפי גומי, כסיות, גרבי צמר, כובעי גרב וכו'… את חברי הגרעין הוצאנו מהאוהלים והכנסנו לצריפים… בשמונה בערב כבה החשמל… הכול היה שרוי בחשכה ובחוץ היה "לילה לבן" מלא אור נהדר… בבוקר חזר זרם החשמל. לעומת זאת נוכחנו שאנו מנותקים לחלוטין. אין יוצא ואין בא. גם הטלפון נותק… בינתיים הוסיף השלג לרדת. בזה אחר זה נשברו עצים בחצר מעומס השלג. גויסו פלוגות הצלה שהיו הולכות ומנערות את השלג מהעצים. זה לא הועיל הרבה ועצים רבים אבדו כליל… בינתיים נתעורר חשש רציני בקשר לגגות…
אותו זמן עצמו, התחילו ילדים ומבוגרים להכין מגררות, מזחלות וכל מיני כלי החלקה… לפנות ערב גבר מאוד הקור ובלילה הגיע לשבע מתחת לאפס… המים קפאו בברזים… מרדכי אמיתי מלא קומקום בשלג, הרתיח אותו בעזרת החשמל וקיבל מים בשביל לשטוף את הרצפה בחדר. גבורה וכושר התמצאות הראויים לציון… כשהכול קפא הגיעה הילולת השלג לשיאה: עד מאוחר בלילה החליקו על השביל המוליך למוסד החינוכי, הכביש הפנימי ועוד מקומות. הופיעו מזחלות, מחליקיים וכל מיני כלי רכב. הנוער והילדים יצאו מכליהם, אך ראיתי שם גם את ארנסט[פלשקס] וגם את ברוך[ניצן] ארוך הרגליים… בבוקר הופיעה שמש יפה ומלאה. יופי בלתי רגיל וחבל שתיאורי יקלקל את הרושם, אבל קר מאוד וקרח מצוי בכל מקום… גם הבוקר אין קשר ואין טלפון. שק הדואר של יוסל[ולנר] מתמלא והולך, אבל איננו הולך. זה היום השני אנו בלי עיתונים… ובינתיים, מי יודע מה יהיו התוצאות החקלאיות של תופעה נדירה זו… יש המתנחמים בזה שהעכברים ימותו בחוריהם…
כיתות היסוד באותה שנה היו "אורן", "זית" ו"ניצנים". הן כונו בפי כל – "חברת הילדים הצעירה." בעלון משנת 1950, ששמו כמובן, "חברתנו," מצאנו כמה שירים וחיבורים שנכתבו לרגל האירוע המכונן. להלן שניים מהם.
חיבור
בבוקר קמנו והנה ראינו שלג. מהר התלבשנו ורצנו החוצה. עשינו כדורים גדולים ואחר כך עשינו מלחמה וזרקנו שלג זה על זה. הילדים עשו אנשים משלג ואת האנשים צילמו… למחרת יצאנו לטיול כל החברה עם ישה [מינסקי] ורחל. הלכנו לתל שדוד. אנחנו עשינו מלחמות וגם איש משלג, עיניים מקוצים וידים מגבעולים של קוצים… בדרך גם עשינו כדורי שלג ואכלנו שלג ואחרי זה הוא נמס ולא היה לנו במה לשחק.
כתבה: יעל יחיאלי (אייזנר) קבוצת "זית".
שיר
ירד כאן שלג
ירד כאן שלג בכל הקיבוץ
לובן התכסה פה כל עץ וכל כרוב.
הוא ירד בלילה ירד גם ביום
וכל הקיבוץ קרא בגאון:
הפתעה ראשונה! זה היה השלגון.
אנשים בנינו עם כובעי אדון.
שלג, שלג, שלג קט
ירד בקיבוץ כיסה בית וגג.
כתבה: עדה אברמוביץ' (רמון) קבוצת "אורן".
17.2.1950 – התבדו התקוות. (מתוך עלון "בשריד")
גשמים, שלגים, כפור, קולות וברקים לא הזיקו לעכברים. הנזק אשר כבר נגרם עד כה – רב. בגלל הגשמים הממושכים אי אפשר היה ללחום בהם באופן שיטתי…
יהודה שפיצן.
במטעים.
כפי שחששנו, ניזוקו קשה מאוד עצי הלימון מהכפור ומהשלג. רוב העצים נשברו והענפים הראשיים והעלים קפאו. יעברו שנים עד שיחזרו העצים למצבם הקודם. משתלת האשכוליות קפאה כולה ואין לדעת מה יהיה בסופה.
ראובן ברומל
באותו עלון מתאר ישעיהו עריף בשפתו המליצית הנפלאה, את האירוע המיוחד:
… טכס הנטיעות בט"ו בשבט לא נתקיים מפאת חוסר יציבות במזג האוויר… והנה, בי"ח בשבט הוכינו תימהון. כאילו ביד קסם דמיוני טולטלנו אל אי שם בצפון הקר. הנוף נשתנה לגמרי, פשט צורה ולבש צורה… ענני עופרת שטו בשמי רום, דאו באו (שלא כרגיל) דווקא מן הצפון ונסעו לדרום, ותוך כדי מסעם שלשלו מטה בשפע נוצות לבנות קרות על הר וגבע, שדה וכרם, בית וגן, עץ וצריף – על כל היקום. ובטבע דומיית השקט, לא רוח ולא סער. ובאחד הימים משיצאה השמש להאיר על פני העמק, לא ברחו מפניה הקור והכפור. אז הבהיק לובן השלג בשדות ועל ההרים בבוהק מסנוור עיניים, שלא היה עוד כמוהו בארץ. באחד הבקרים ההם אפשר היה גם לראות ילדים נוסעים במזחלה או חבר מגרף את השלג מעל מפתן ביתו וסולל לו שביל לעבור בו. משהתחילה ההפשרה, היו העצים, הראשונים שפשטו מעליהם את תכריכם הלבן, ועמדו מבוישים ורצוצים… לאט לאט נמס השלג ונעלם גם מעל גגות הבתים והצריפים, בדרכים ובשבילים, בעמק ובהר… אך עוד בשבת 11 בפברואר יכולת אף בשעות הצהריים למצוא שיירי שלג בצידי בתים ולחפון ממנו מלוא חופניים למזכרת לשנים הבאות. היה זה חזיון מפליא, כחלום בהקיץ וכמקסם פתע כי יחלוף ואיננו עוד…
