מפעם לפעם, מתעוררת אצלנו מחדש השאלה, מי נטע ומתי, את שני דקלי הוושינגטוניה המתנשאים לגובה רב, ממערב למרכזית התקשורת ומעבדת השיניים. (לשעבר – בית א'). בשבוע שעבר, מצאנו במקרה בארכיון, מאמר יפה ומשעשע שכתב עמינדב חרמוני לקראת ט"ו בשבט – 1986, שהתפרסם בעלון המקומי – "בשריד". עמינדב בחר שלא לציין את שמם המפורש של החברים המככבים בסיפור שלו. עשינו מאמץ לנחש את שמם המלא (אנחנו מקווים שלא טעינו) והוא יופיע בכל מקום נדרש, כלוא בתוך סוגריים מרובעים.
בעקבות דקל הוושינגטוניה
כברת אדמה קטנה בראש הגבעה. כמה מבנים ישנים במרכזה. בית א', מגדל המים, הסילו שליד מגרש החניה, ודקל הוושינגטוניה, שגזעו הדק שלוח לרקיע וצמרתו כקבוצת שיער שלא סורק. לידו אחיו התאום הנמוך ממנו, מאז התחילו שניהם לאסוף גובה. שריד הישנה והקטנה. היום בט"ו בשבט התשמ"ו מחפש אני, מתוך סקרנות, מי שתלם? האם קדמו להם שתילים במקומנו? מי הביאם לשריד?
הלכתי לשאול את ותיקי הותיקים שעדיין בינינו. היה צריך לחזור חמישים שנה, ועוד כמה שנים, כיוון שזיכרון זה שנוי במחלוקת גם בארכיון הקיבוץ.
לא אכניס לרשימתי את השמות המלאים, הרי כל אחד כמעט, סבור שזכרונו אינו בוגד בו, גם לאחר שנות שלושה דורות כמעט.מספרת ע: [עדה נס חרמוני] – בארכיון מצאתי ראיון עם ק. [קוטי צוקר] בו אמרה, כי היא שנטעה שני דקלים אלה. מספרת ג: [גרטה אראלי] – הגעתי לשריד ב – 1930. שני שתילי הדקל הקטנים כבר נטועים היו. ק. [קוטי] הגיעה שנה אחרי. ובכלל, זכור זאת, בראשית שריד היו המים ניתנים לכל חבר בכמות של חצי פח בנזין, כ – 10 ליטר ליום לשימוש כולל – רחצה, כביסה קטנה וניקיון החדר. לא היה כל נוי ואף לא עץ או שתיל על גבעת הסלעים. היינו שלושה עובדי המטע, ר. [ראובן ברומל], ח. [חיים חרמוני] ואנוכי שהוטל עלינו באסיפת הקיבוץ להתחיל בנוי. כמובן אחרי 10 שעות העבודה במטע. פנינו בבקשה לכל החברים שלא ישפכו את המים בהם השתמשו וישאירום ליד פתח חדרם בחוץ, להשקיית השתילים החדשים.
השתמשנו גם במים עם סבון.
מספר א: [ארנסט פלשקס?] את שני הדקלים אני נטעתי. גרתי אז בבית א' יחד עם משפחת פישל, כשהילדים גרו בחציו הדרומי של הבית. אינני זוכר את השנה בה נשתלו הדקלים, אבל שומע אני שיש ויכוח בנושא, וגם ניסיון לערער על גרסתי, אז עזוב אותי מזה. לא זוכר אם השתילים נשתלו קטנים או גדולים ומה היה גודלו של בור הנטיעה. אינני יודע מי הביאם ומהיכן.
טוענת ר: [רותי אליאסף?] בשחר ילדותי סיפרה לי אמא, שסבא פישל נטע את הדקלים, טיפל בהם והשקה אותם. הוא אף גידל את הדשא הראשון בשריד בין אותם שני דקלים. על הדשא הזליף מים בשלאוך. (האם באותם שנות השלושים הראשונות הותר להשקות דשא בצינור גומי?)
רציתי בניסיוני להאחז בזיכרונות מוצקים, בעובדות. פניתי למ. [מרדכי אמיתי?] הידוע בזיכרונו ההיסטורי ואצלו "בלק אאוט", אבל תן לי את הלילה, אמר. ולמחרת, חשכת הימים לא האירה לו בחשכת הלילה הקר. אולי אבא שלך שתל אותם? פלט. הלוואי ויכולתי שוב לשוחח עם אבא שלי. אבא רצה לשתול על הגבעה עצי ארץ ישראל.שדרות החרובים והזיתים בנוף החצר היו גאוותו, זאת אני זוכר.
שאלתי גם את ר. [רבקה חרמוני?] אולי זכורים לה הדקלים בראשיתם? אינני זוכרת, לא עסקה בזה. גם י. מ. [יוסף מרגלית?] איננו זוכר מאומה. פ. [פרץ שיין]זוכר שהדקלים כבר היו במקומם כשהגיע לשריד.
אבל אצל י. [יעקב פרידמן] קיבלתי תשובה מוצקה: מה זאת אומרת, אמר, אני חפרתי את אחד משני הבורות לדקלים. הגעתי לשריד ב – 1932. נתנו לי לחפור בור מטר על מטר על מטר. בור גדול בסלע לבן רך. השתילים היו גדולים 1.5 – 1 מטר גובהם. מי הביאם ומהיכן, אינני יודע, הייתי עוד ירוק.
סוף הסיבוב? ואולי אין זה סופו. אני מאמין בכל הגירסאות, כיוון שמעיד אני על עצמי, שהייתי נוהג כגיבורי ומספר את האמת שלי.
עמינדב חרמוני
סוף דבר?
כאשר הפכתי לתומי את הדף שעליו כתוב המאמר של עמינדב, מצאתי מצידו השני, שאני כתבתי באותו עלון "בשריד" משנת 1986, שזה עתה נודע לי, שאת הדקלים נטע ארנסט פלשקס כבר בשנת 1928. אני מודה ומתוודה: איני זוכר כיום מי סיפר לי את זה ועל מה הוא הסתמך. אבל ממש בדרך מקרה הגיע השבוע לארכיון ארנון פלשקס, הבן של ארנסט. שאלתי אותו האם אבא שלו סיפר לו משהו על הדקלים. ארנון אמר, שאבא שלו סיפר לו על כל מה שהוא עשה בשריד, אך מעולם לא הזכיר שהוא זה שנטע את הדקלים!
אם כך, עברו כמעט 90 שנה ונסיים גם הפעם את הסיפור על שני הדקלים, בלי שתהיה לנו תשובה ברורה וחד משמעית.
2 תגובות
לדני ולארכיון בעניין זוג עצי הדקל המתנשאים אל קצה הרקיע.
קצת על עצמי, נולדתי ב- 1.5.1931 ושוכנתי בבית א', ולסיפורי אימי רבקה א', התחלתי ללכת ברגלי חופשי ללא תמיכה כבר בגיל -9 חודשים ועשרה ימים (על דקות לא מדדה), מהר מאוד עברתי לריצה, כדי להספיק להגיע לכל מקום לראות ולהכיר. התעניינתי כבר מגיל מוקדם, כי הייתי מאוד סקרן, מי שתל את העצים. ובכן; מה שזכור לי, וזו התשובה: את העצים שתל האדון פישל הוא אביה של פרנצי גולומביק, שביחד עם האימה, סבתא הרמינה פישל שוכנו גם הם בבית א'. (היום זה מעבדת השיניים), בחדר השני מצפון בשכנות לארנסט וגיזה. לסבא הזה קראנו בילדותינו "הסבא והחמור", על שום שבעונת הבציר הוביל על גב החמור את טנאי הענבים מהכרם אל סככת האריזה. מים להשקות את השתילים לא היו, ובית השימוש רחוק מאוד. המטפלות אמרו לנו ואנחנו הטלנו מימינו על העץ הקרוב, שצמח וגדל מהר וגבוה.
גלעין קטן עף ברוח וניטע באדמה. דקלים מסוג זה, שאיש לא נטע אותם – צצים משום מקום… יש כמה וכמה כאלה בשריד. גלעין קטן עף ברוח וניטע באדמה… אולי זה מה שארע לפני 90 שנה?