לאבא שלי
כתבה והקריאה רוני באזכרה עשר שנים למותו של צבי בק (צ'ימבי) ז"ל

עשר שנים חלפו מעזיבתך אותנו עשר שנים שכל אחד מאיתנו בנה, פירק, עשה, יזם, בקיצור חי חייו ועולמו.
והנה היום! שוב ליד המצבות הדוממות, אבנים שמכסות כברת אדמה שקוראים להן קבר ומצבה
נכון שכאן הניחו ארונך לפני עשר שנים אבל נשמתך ממשיכה להיות אי כאן אי שם איתנו כל הזמן.
במשך השנים הללו עברתי לא אחת על מסלולי חייך. כל פעם שהיה צריך לכתוב קורות חיים שלך לקטלוג או למקום שאליו תרמנו מתמונותיך, כמו ל"יד ושם "לביה"ח "העמק" ל"יד לבנים" מקומות שרצינו לשתף ביצירותיך כל פעם שיניתי חיזקתי פן מיתנתי אחר! מה מתאים לאותה תרומה או תערוכה כמו של"יד לבנים "ציינתי את היותך פלמחניק, איש ה"הגנה" ולוחם בצבא הצעיר של המדינה שנולדה זה עתה. ל"יד ושם" את היותך ניצול שואה  לביה"ח "העמק" את היותך מטופל בידיהם המסורות של רופאים במחלקות השונות,
אך תמיד היה סיפור מוטו שגור- אותו אחד :
צבי בק נולד בלייפציג גרמניה 7.3.1926
בן לרוזה לבית שניידר ויהושוע בק.

יהושוע אביו של צבי נמלט מוילנא לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנות הרעב הגדול, הגיע ללייפציג ובחוכמת העסקים שלו נעשה איש אמיד בעל מפעל פרוות אמו של צבי רוזה  בת למשפחה בה 10 אחיות ואח יחיד אביהן הלל שניידר היה חזן ומוהל בקהילת לייפציג,
לצבי אחות אחת אסתר ז"ל.
עם עלית הנאצים לשלטון ולאחר התפרצויות אלימות לביתם  בידי  הס.ס נמלטה המשפחה מידי הנאצים. בשנת 1935 הגיעה לישראל
המעבר מעושר גדול  לעוני ורעב , ללא פרנסה מסודרת היה קשה, עליו סיפר צבי רבות כמובן בהומור האופייני לו.
סבא יהושוע עבד בייבוש ביצות ואמו סבתא רוזה בקטיף בפרדסים ובהחזקת הבית סבתא הייתה בשלנית בחסד ובערוב ימיו כשהופרט חדר האוכל וצבי החל לבשל בבית היה מנסה מעת לעת להיזכר בתבשיליה.

תחילה חיו בפרדס חנה ואחר עברו לחיפה. כנער עזב  צבי את בית הספר ויצא לעבוד לעזור בפרנסת משפחתו.
בגיל 15 הצטרף  לתנועת ה"שומר הצעיר" בחיפה. שם פגש באהובת ליבו השזורה בחייו מאז ואילך באלישבע לבית כץ בת לפליטים מ"פרנקפורט המיין" גרמניה.
          , 
בן 17 עבר לחברת נוער במזרע
אלא ולדבריו של ידידו רפי רוזן בספרו בית הקומותיים נושם  צבי נרדם בדברה העשירית.. וכך  שכשהתברר כי אלישבע חברתו בהריון ! חיפשו בתנועה מקום בשבילם ושריד הפך לביתם  וכאן אני מצרפת את הקטע הבא שכתב.                    
צבי בק  למסיבת 50 שנה לגדוד "השדה"

"היום הראשון בשריד "4.11.43
כאן יסופר על היום הראשון שלנו בשריד, אקדים ואומר, שאני וזוגתי שתחיה איננו חברי גדוד "השדה" ה"גזעיים", אלא שצורפנו לחבורה זו, בגלל דברים נאים אשר עשינו בשדות- העמק, באותם לילות קיץ יפים בימי שחרותינו. ואשר בסופו של דבר זעזעו את מוסדות התנועה בכך שעברנו על אחת מדברות השומר הצעיר, שהיום כבר לא זוכרים אותן בדיוק.
לא אומר שכל השומרים באותם ימים הצניעו לכת, אבל אצלנו החטא הקדמון החל להיראות לעין השמש. אי לכך ישבו חכמי התנועה ואמרו: היות וחטאתם בשדה, תצורפו לאותו גדוד כל ימיכם ואכן כך היה- כי דין התנועה דין הוא- בדיעבד התרגלנו ואיננו מצטערים  לא על החטא ולא על עונשו.
ואכן ברביעי בנובמבר 43 הגענו בשעה טובה לשריד, שני ילדים מגודלים, אשר החליטו לקשור את גורלם לטוב ולרע בקבוץ שריד.
כדין אותם ימים רכוש רב לא היה לנו רק מיטה ומזרון.
לא הייתי אומר שבדיוק ציפו לנו ביום זה, חדרים פנויים גם אז כמו היום לא היו בנמצא,
ועל תכנון מראש על בואנו עדין לא חשבו, הלכו ומצאו את האיש אשר על החדרים ואכן קבלנו חדר בצריף שלמען האמת לא הצטיין בניקיונו, אבל סוף סוף ראינו חדר שלנו.
אמנם הוא לא הזכיר את מרחבי השדות, אבל הספיק לגמרי לאהבת זוג צעירים… ויש המשך לסיפור אבל מספיק בינתים מזה.

ארבע חודשים בערך אחר כך הגחתי לאוויר העולם ילדה לזוג ילדים.
אבא שלי  איש עמל בכל רמח ושסע אהב לעבוד וליצור
בשריד עבד במספוא ברפת בעגלונות .
מכאן יצא לקרבות משמר העמק לחם בחטיבת יפתח שכבשה את הגליל .לאחר המלחמה וכששב
היה מדריך חקלאי במוסד החינוכי, שרבים מחניכיו זוכרים זאת . חצרן בית ילדים, מנהל אולפן לעברית.
בשנת 1982 עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה פותח את המרכולית הראשונה בשריד. ובשנותיו האחרונות עבד בחשמליה.
ריכז הרבה שנים את ועדת חברה אהבה רבה לו לעזור לזולת.
איש תרבות, ארגון חגים בקבוץ, משתתף בתפקידים מרכזיים בהצגות הקבוץ ובתיאטרון הבובות
שירתו, קולו, חסרים  בתרבות  ה"שרידאית".
וכך מספרת עליו עדה רמון :
קולו לא אבד   
אהבתי את האיש הזה.

צבי היה חבר של אבא שלי מאז שעבד איתו במספוא.  חברות שמחה, שהתקיימה בין שתי המשפחות עוד מילדותינו.  חברויות כאלה ישנן, היו  ויהיו גם בעתיד, בכך אין חדש.  אבל  היה  שם עוד משהו שהוא הרבה הרבה יותר, ומעבר למובן מאליו..
לפני 37 שנים נהרג אחי אהוד  בתעלת סואץ,  השבר במשפחה היה נורא. ונכון, המון המון אנשים טובים  נתנו כתף להישען ואנחנו יודעים לזכור זאת.  אבל  צבי ואלישבע הקדישו עצמם להורי  לתקופת חיים ולתקווה. יום ועוד יום, ערב ועוד אחד, וכך הרבה  מעל שנה,  ומבלי להחסיר ולו פעם אחת, היו הם מתיצבים בביתנו, תומכים, עוזרים ובעיקר חברים ללא חשבון.   את הרעות הזו,  הרגישות ונתינת הלב  נצרתי בלבי כל השנים בהשתאות והוקרה.
רציתי לדבר על קולו של צבי.  צבי בשבילי הוא הרבה יותר מנשמה, הוא  איש יקר עם קול ענק ונדיר.  קול  מיוחד כזה שהוא מתנת שמים. קול צבעוני כמו תמונותיו, ממריא מעלה ויורד אל מעמקי הנפש, קול מתוך  האדמה, קול שבוכה עם " ידיד נפש ואדון עולם" ונישא לגבהים עם " שיר המעלות"  ועוד המון שירים רוסים ומשלנו…  זה קול של אחד מיני מעטים,  קול של זמר "מבוזבז"  שבה לי לבכות.    בכל הפסחים הרבים כשאני אמונה על הצד המוזיקלי, לא נפקד צבי מהרשימה, הוא אהב לשיר ואהב את השירים ואני אהבתי אותו על הבמה. את הרגישות בקולו, את פחדיו, "אולי לא אצליח, יבגוד בי הקול, אני מאוד מתרגש"…..  ובהשתאות הייתי יושבת איתו לחזרות על השירים, ולא יודעת איך להחדיר לו ולמשפחתו את מתת האל  שקיבל אביהם. בשנים האחרונות רצתה משפחתו להוציא דיסק אסופה בקולו. זה לא יצא…. חבל!!
שנותיו של אדם מכהות גם את קולו, לא של צבי.
אני אזכור את האיש, ואזכור את קולו שלא אבד, קול אדיר, יפה ומהדהד כשל זמר אופרה או חזן בבית כנסת,  אחד בדור.
אהבתי אותך, וקולך ישמר בי לעד…

בשנת 72' יצא ללמוד ב"מכללת אורנים" "יהדות ומחשבת ישראל". היה בו צורך לשוב וללמוד את שהחסיר בשנותיו הצעירות בהן לא התאפשר לו כל זה.
מעט שנים אחר כך החל לצייר .

כמו  שאת סיפוריו אהב לספר לכל מקשיב והיו צבעוניים ומלאים מאד בכל מאודו, שמחתו, אישיותו דרכיו כך היו גם ציוריו  חלקם איתנו שמורים וחלקם התפזרו ברחבי ארץ ועולם.
.
רבים מציוריו מביעים את יחסו של צבי למסורת ולדת היהודית . יצירתו צמחה, מאותה תרבות בה גדל! במשפחה דתית בלייפציג בה היה סבו הרב הלל שניידר דמות משמעותית וגדולה בחייו וציורים של דיוקנו צוירו בידיו.
מאותו סבא-חזן ירש צבי את קולו הגדול שהיה מושמע בחגים ובאירועי יובלות בשריד
וכך גם ירש מבית אבא  את ערכי הרוח של המסורת היהודית המופיעים בציוריו.
למרות היותו ישראלי בכל הווייתו  ברבות מהיצירות אנו יכולים לראות את הצבעים העזים והכהים אשר מתאימים יותר לצבעים האירופאים יבשת שלמרות שגורש ממנה, את נופיה ותרבותה נשא בליבו כל חייו. שאליה כל כך אהב לנסוע עם אימא בטיוליהם בערוב ימיהם .

ביצירותיו אהבה רבה אהבה לטבע, לטבע הנשי, לפרח, לנוף לסיפור הארץ הזאת, הקבוץ המשתנה מנגד וקשה עליו השינוי מאד.
דרך הציור היטיב לבטא כאבו, אהבתו, שברו.
אבא שלי צבי היה נראה תמיד כאדם חסון וחזק ורצה שיראו  אותו כך .
לא שאפשר כל כך לרמות  משפחה של מטפלים אבל הכוונה למעגלים הנוספים שסביבו דאג  שייראה הכי טוב שאפשר .
לא מזמן  הוצגו בווידאו הקיבוצי סרטים מיובלות שריד ראינו את אבא על הבמה ולא היה יובל או חג שצבי לא שם. ראינו איך השנים החולפות מתווספות במראהו אך אבאעומד ושר באהבה בגאון ובתפארת, כמה התרגשתי לראותו שוב כך.
לפני עשר שנים עייף מאד  וכמו שכתוב על המצבה "איש שלמה דרכו"
נפרד מאיתנו אוהביו ומחייו כאן על האדמה הזאת.,
ב 3.11.2007
אוהבת אותך וזוכרת.