נתן יונתן (קליין) נולד בספטמבר 1923 בקייב, אוקראינה, ועלה לארץ עם הוריו בגיל שנתיים. תחילה התגוררה המשפחה בקיבוץ גבעת השלושה, לאחר מכן בפתח תקוה, ובשנת 1935 הייתה משפחת קליין בין חלוצי המתיישבים במושב "בהדרגה" ששמו שונה לאחר מכן ל"מעש".
כחניך תנועת "השומר הצעיר" יצא נתן להשלמת קיבוץ שריד (1945) והיה חבר בקיבוץ זה במשך 46 שנים (עד 1991).
נתן היה אב לליאור, שנפל במלחמת יום הכיפורים בגיל 21, בהיותו מפקד מחלקת טנקים בצפון תעלת סואץ (נולד ב־1952) ולזיו (נולד ב־1961). הוא למד בבית ספר עממי פיק"א, בפתח תקוה, בתיכון מחוזי חקלאי גבעת השלושה, באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל־אביב והשתלם באוקספורד.
היה בעל תואר שני בספרות עברית וכללית. עסק שנים רבות בהוראה בתיכון, וכן בהוראה אקדמית, כמרצה בכיר באוניברסיטת חיפה, בסמינר "ארנים" ובמכללת לוינסקי. כיהן במשך 27 שנים (1970־1997) כעורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים".
בשנים האחרונות היה "משורר אורח" במערכת החינוך, ונפגש במסגרת זאת עם מאות תלמידים מכל רבי הארץ, הנחה סדנאות לכתיבה יוצרת בבית אריאלה, בבית הסופר, ועוד. הרבה במסעות־הרצאות בנושאי הספרות העברית בקהילות יהודיות ובאוניברסיטאות ברחבי העולם. שימש כנציג הסופרים בכנסים ובמפגשים בינלאומיים רבים ברחבי העולם.
נתן יונתן שימש אף בתפקידים ציבוריים שונים: חבר מליאת רשות השידור (1981־1984), יו"ר אגודת הסופרים העבריים (1983־1984), נשיא אגודת הסופרים העבריים בישראל (1995־1999). עד מותו פרסם כשלושים ספרים, ביניהם: 13 ספרי שירה, 2 קובצי סיפורים לבני הנעורים, קובץ סיפורים למבוגרים וכן מבחרי שירים שתרגם מיידיש משל איציק מאנגער, דורה טייטלבוים, פרץ מארקיש, קוויטקו, איציק פפר, הופשטיין ואחרים. בקרוב יראו אור שני ספרים שלו, עליהם החל לעבוד לפני מותו, ובהם שירים שלו מתורגמים לספרדים ולאנגלית. את המלאכה השלימה במקומו רעייתו נילי. שיריו של נתן יונתן תורגמו ללשונות שונות וראו אור באנגלית, ביידיש, בערבית, ברוסית, בספרדית, בפורטוגזית, בצרפתית, בגרמנית, בהולנדית, בבולגרית, בוייאטנמית ובסינית.
מאות משיריו הולחנו על־ידי מיטב המלחינים בארץ ורבים מהם הפכו לזמר עם.
בין הפרסים הספרותיים שבהם זכה: פרס ראש הממשלה, פרס נוצת הזהב של אקו"ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר־אילן, ופרסים ע"ש הסופרים: ביאליק, למדן, זאב, פיכמן, ברנר, אלתרמן ועוד.


ראיון שעשתה עדנה אראלי עם נתן יונתן – שנת 1982
ש: מה חדש ועל מה אתה עובד עכשיו?
ת: ספר אחד: "על אדמה ומים" אלבום צילומים של דוב אמיתי פלוס שירים שלי. השני: מבחר שירים – שהוא המפעל החשוב בעיני. את השירים בחרתי מתוך כל ספרי תוך מתן עדיפות לשירים המאוחרים. זהו מבחר מתוך 40 שנות כתיבה. השלישי: ספר שירים מולחנים, מנגינות שחיברתי להם שירים ושירים שלי שהולחנו. בחרתי 98 שירים מתוך מאות. הציורים בספר של אריה נבון. אני עסקתי לאחרונה בתרגום שירי לערבית ולאט לאט הולך ומצטבר חומר לספר שירים חדש. כמו כן אני מתרגם את שיריו של איציק מאנגר מאידיש.
ש: ממה מורכב שבוע העבודה שלך?
ת: המפעל העיקרי לו מוקדש רוב זמני הוא ספרית הפועלים שם אני בצוות המנהל. בספרית הפועלים אני עסוק 4 ימים מלאים בשבוע ולפעמים גם בערב. יום בשבוע אני מלמד באורנים במסגרת הסמינר והחטיבה האקדמאית שקשורה באוניברסיטה חיפה. נשאר לי יום בשבוע לענייני הספרותיים – כתיבה, קריאה וכד' וכמובן גם יום שבת מוקדש להם. מידי פעם אני משתתף גם בתכניות שונות
ברדיו ובטלוויזיה.
ש: האם ההוראה לא מוסיפה עומס ייתר?
ת: כיום לאחר התנסות וכישלונות אני מסוגל לתרום משהו, אולי מיוחד, לתחום הוראת הספרות שהוא בעייתי למדי. יש לי בהחלט סיפוק בעבודה זו המעודד אותי לעשות אותה על אף העומס והעייפות.
ש: הפופולאריות שלך עושה לך משהו?
ת: היא הייתה קיימת תמיד אך עידן הטלוויזיה ואמצעי התקשורת הגבירו אותה. ספרי שירי היו רבי מכר עוד לפני שמבקרים נתנו O.K. אף פעם לא סוחררתי ולא חשתי מידה של יתרון או עליונות על אנשים שאני חי ועובד איתם, וודאי לא בקיבוץ. אין לי כל פיצוי חומרי, אני חי בתקציב מצומצם ועובד קשה מאוד מהשכם בבוקר, מוותר על הרבה דברים של בידור ומנוחה בשביל להספיק לעשות בתחומים שהזכרתי. חוץ מההנאה שבעצם העשייה, הפיצוי הוא ההד שבכל מיני מקומות, למשל במוסכים שאני מתקן את מכוניתי נמצאים אנשים שקוראים משירי, וכשהמוסכניק מבקש ספר שירים במקום דמי-תיקון, או חיילים ומפקדים אוהבי ספרות, פגישות עם ילדים ונוער. לחיוב אציין את חדר העבודה שלי בבית שקיבלתי, אך כל מה שקשור לפריטי ציודו, תמיד כרוך בקושי מסוים.
ומעתה דעת יחיד של נתן: (מלחמת שלום הגליל)
ערב פרוץ המלחמה עמדתי מול משרד הביטחון בהפגנת מחאה מעוטת משתתפים כשהסיסמאות היו נגד המלחמה, לאחר יומיים פרצה המלחמה. לא רציתי שתפרוץ מלחמה ביוזמתנו, ואני שולל את התפישה של "מלחמת מנע יזומה". בדיעבד, אי אפשר לומר שבפריצה זו למאחזי המחבלים היה משהו לא צודק, או שאין לו חשיבות להבטחת שלום הגליל. אילו המלחמה הייתה נעצרת שם לא הייתי מציע לאופוזיציה לצאת נגדה. כל מה שקרה אח"כ היה מפחיד. זו הייתה פעולת כיבוש של מדינה ועם אחר, מלווה בפריצה לאזורים מאוכלסים ששום הישג מדיני אפילו אם יושג לא יצדיק אותה. הנזק הוודאי ביותר הוא ערעור המורלי של אחוות הלוחמים שהייתה קיימת בכל מלחמות ישראל והפעם עורערה. נקבעה נורמה חדשה ע"י ברית בגין-שרון. כל תורת ההגנה והביטחון שהקנתה לנו אהדה ותמיכה בעולם וכוח מוסרי להתקיים ולשרוד, נהפכה על פיה ונופצה למעשה. וזו אירוניה טרגית להלחם במלחמה ששוללים אותה ואי אפשר שלא להלחם. מסוכן הוא הפאטליזם האומר שלא יתכן שום הסכם עם העולם הערבי, ושניאלץ לחיות לנצח על החרב. מי שלא מאמין בשלום חייב בטווח הרחוק לוותר על קיומנו בארץ הזאת.
לסיום עדנה מבקשת מנתן שיר ומוסיפה: אני לא יודעת איך בשבילכם, אבל לדור שלנו נתן הוא פשוט מורה ומחנך (לשעבר), וידיד.