בשנת 46' בחודש יוני בשעה ארבע בבוקר גילה השומר שהקיבוץ מוקף שיריוניות בריטיות ועוד כמה פלוגות חיל-רגלים. את המו"מ עם הבריטים ניהלו צבי גלומביק, טורי כפרי ואברהם מנדלר. את המדיניות קבעו בנוסף לאלה שמניתי: מנדל זיסמן, שהיה אז מזכיר, וכן איש הגנה בדרג גבוה, שבא להיפגש עם מחלקת הפלמ"ח המבצעית, ששהתה אז בשריד, ומדי פעם בלילות אפלים יצאה לפעולות נגד הבריטים. האסטרטגיה של מפקדת שריד היתה למנוע את מעצרה של אותה מחלקת פלמ"ח, והטקטיקה היתה שאת כל חברי מחלקת הפלמ"ח סידרו בתפקידי הוראה במוסד ובחברת הילדים. הפקודה היתה לא להראות תעודות זהות.
 
האנגלים הקימו ליד גדר הקבוץ מכלאה מגדר דוקרנית ובכל פעם היו מגיעים שני אנגלים עם חבר. אליעזר קמפינסקי (קישון), ניער מעליו את המלווים. מיד הסתערו עליו שישה אנגלים, הצמידו אותו אל האדמה, וקצין אנגלי עם אקדח מכוון הסביר לאליעזר את המצב, וכך גם את אליעזר גררו אל המכלאה. בשעות הערב לפני שהעלו כשלושים חברה על המכוניות, אפנשקה נאם להם נאום באנגלית מתורגם לרומנית עם קללות בערבית על הציונות ועל הצביעות של האנגלים. רוב האנגלים לא נראו ששים לקרב.
עם ערב יצאה המכונית והפרידות בין הנשים לבעליהן ובין ילדים לאבותיהם – היו נרגשות וסוערות.
אותו לילה היתה בדידות בחצר ודמויות הסתובבו כצלליות.
 
המאזן היה שממחלקת הפלמ"ח לא נילקח אף אחד, להוציא את יאסקי, כך שלפלמ"ח נשארה מחלקה מבצעית. מחברי הפלמ"ח שבקבוץ נלקחו סיומקה דנציג ושמואל קאופמן. לאחר כחודש-חודשיים חזרו החברים צוהלים, סיפרו סיפורים וחילקו חבילות שוקולד ממה שצברו ברפיח. שמואל וסיומקה, שבשלב מסויים כלאו אותם עם אנשי הפלמ"ח שנתפסו, שוחררו לאחר כחצי שנה.
יום לאחר השבת השחורה, בבוקר מוקדם, הצליחה צילה בעורמה לחדור למחנה עתלית ולפגוש את אלפי העצורים ובעיקר את בנה וחברי שריד. הצרה היתה, שגם לושקה ממזרע חדרה למחנה והוויכוח היה מי נכנסה קודם. היסטוריון של הציונות שחקר את פרשת "השבת השחורה" פסק גם בסוגיה זאת, והרי פסיקתו לדורות הבאים: "היות וצילה הלכה כשראשה נטוי קדימה, הראש שלה הקדים את הראש של לושקה ממזרע, אך היות ולושקה הלכה כך שרגליה מקדימות את ראשה, רגלה הימנית של לושקה הקדימה את רגלה של צילה".