חברות וחברים יקרים, 
שמונה ימים עברו מאז הסתכלתם עלינו מבעד לגדר ואנו מובלים לכלא. והערב נודע לנו סופית, כי מחר בבוקר נצא מכאן ונעבור לרפה (רפיח). למרות שאין זה משנה, למעשה, ולא כלום במצבנו, מורגשת איזו מועקה בלב.
הסיבה לכך, חושבני, היא זאת שאנו מתרחקים על ידי זה והולכים, מכל ישוב עברי, שטוב להרגיש בקרבתו בימים אלה. ובמיוחד המרחק הגיאוגרפי, בן מאות הקילומטרים, שאנו מתרחקים מהבית. טובה לאדם – במצב מעין זה שלנו – ההרגשה, שמלבד ה"מוסדות" וה"ישוב כולו", יש איזה בית שהוגה בו, דואג לו. מוכן לחוש לעזרתו ולהגן עליו.

ולמרות שאנו יודעים יפה כי שאלתנו היא שאלה של "פוליטיקה גבוהה" ואחד הקלפים במו"מ הגדול המתנהל – ישפיע כל סימן של עזרה ודאגה מהבית שפע של חום ונחמה. בעיקר אנו הקיבוצניקים, שהתברכנו בבית כה גדול ורחב, הנוטע באדם הרגשת ביטחון ויציבות שלא יעורערו על נקלה. לעולם לא היינו משערים שאפשר בכלל וכה מהר להסתגל לתנאים השוררים כאן: ל-50 איש בצריף אחד, ללוחות העץ המשמשים מיטה, למזרונים המזוהמים, לשמיכות הצבאיות המרופטות, למזון הקלוקל, לתנאים הסניטריים ובכלל. כיד הכישרון המעשי והארגוני של קיבוצניקים, קיבלנו מיד ברצינות את העניין וניגשנו מהיום הראשון לארגון חיינו. והודות למספר חברים משלנו – מצטיינת שריד בארגון ענייניה.

קומונה מסודרת ומחסן של אספקה קטנה, מרפאה, "חדר אוכל" בתוך הצריף, מחסן לשעת חירום, סדר בארוחות ומאמצים והוצאות משלנו לשיפור הכלכלה. מבחינה חברתית – העניינים בסדר גמור. כולם מחזיקים יפה מעמד. אין רוטן ואין רוגז. והרי תבינו לגבינו כמה הדבר חשוב. טרם הצלחנו לסדר עבודה תרבותית כלשהי, או יותר נכון – לארגן את ניצול הזמן. הסיבה לכך – הצפיפות הנוראה שהייתה כאן וגם ההרגשה שכל יום עלול לחול שינוי במצבנו.

עם מה שקשה להשלים, מה שעד כה נראה לנו כדבר פלאי, שקשה היה להעלותו על הדעת – הרי זה המראה המשפיל והמעליב של המון אנשי העמק, כשהם כלואים מאחורי התיל כשהטומיגן מסתכל עליהם מכל עבר.
כאן אנשים מכל הסוגים ומכל הגילים – בקיצור, כל העמק: מחבר ספר "מעגלות"(ד. מלץ) מטייל עם מזכיר התאחדות מגדלי בקר; פלח ותיק עם עסקן בעל שם של הקיבוץ המאוחד; רופא עם מנצח על מקהלות פועלים, נוטעים ורפתנים; גרעינים והשלמות, עולים חדשים וחיילים ומספר סבים עם נכדיהם…

כאן קיבוצים שלמים וחצאי קיבוצים. המון רב זה, שכוח כה רב לו כשהוא בחופש, מסתובב כאן בין הגדרות , לובש במשך הזמן צורה מדכאת, קשה. אין ספק שזהו רגע מר ונמהר שלא פיללנו לו. אך זוהי גם שעה של חשבון נפש נוקב. נקווה כי יעשוהו כל הצריכים לעשותו.
אנו – לא זו בלבד שאיננו מצטערים שנקלענו לכאן – אדרבה: אנו מרוצים ביודענו שאנו ממלאים בזה תפקיד חשוב לקיבוצנו ולתנועה כולה.
עם חברי הקיבוץ הארצי ובעיקר עם מזרע, אנו עומדים בקשרים מהודקים. גם פה הייתה מערכה מסוימת. מקומנו היה ניכר. רכשנו לנו עמדה של כבוד.

חבל רק שהקיבוץ הארצי או המפלגה לא מצאו אפשרות להראות לנו סימן כלשהו של חיים וקשר.
רוחנו, בדרך כלל, טובה עלינו. האופטימיזם שולט בכל. צוקי (שמואל צוקרמן) טוען עד כה, כפי שטען כשנסענו הנה – "לא יאסרו אותנו". וארנסט (פלשקס), הוותיק היחיד הממשי בינינו, שמאוד דאגנו לו, מחזיק יפה מעמד. הערב מילא לו בקבוק D.D.T בשביל לקחת אותו לרפה (רפיח) ומשם להביאו הביתה… הרי זה סימן לא רק לבעל טוב ומסודר, כי אם גם לאופטימיזם מובהק.
הערב קיבלנו רשות מהקצין הממונה, לעבור לשלושת רבעי שעה למכלאה של מזרע. הם ערכו לנו בצריפם, מסיבה על יד "שולחנות ערוכים". הייתה זו מסיבה מוזרה בזמנה, במקומה ובכל הסובב אותה, ובעלי הדמיון יתארו לעצמם.

מחר בבוקר ניסע. הקשר עם הבית יהיה עכשיו קשה יותר. אך יש לנו הרגשה שהתקופה הקשה של מאסרנו חלפה. ואם התקופה הבאה לא תהיה ארוכה ביותר, יהיה זה בסך הכל לא נורא.
לא קיבלנו מכם, למעשה, אף מכתב מפורט על הנעשה בקיבוץ ובמשק. ואותנו מעניין כל פרט. הרבו לכתוב!
ודרישות שלום לבביות וחמות לכל אשר בשריד – שולחים חבריכם בכלא.
דרישות שלום מיוחדות לילדים. לעמוס (ציפור), רפי( רוזן) ואורי, ברכות עם גמר חוק לימודיהם.

לכל שריד שלום!
קוליק (יעקב נימרי)