יוסף (יוסל) נולד בצ'כיה, בעיר התעשייה והמכרות מורבסקה אוסטרבה. בנם של עקרת בית ופקיד, אח בוגר למקס הצעיר ממנו בשמונה שנים. הוא למד בבית ספר גרמני ועם סיום לימודיו, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, גויס לצבא האוסטרי. עוד כנער צעיר הצטרף לתנועת "בלו וייס" בעיר, כשעוד היתה תנועת נוער חופשית טרם היותה תנועה "תכלת לבן" החלוצית. ב- 1919, עם שחרורו מהצבא החליט להיות חלוץ בארץ ישראל ויצא להכשרה חקלאית עם עוד שניים מחבריו אצל איכר בגרמניה.

ב- 1920, בשעה שרוב חבריו הלכו ללמוד באוניברסיטאות, היה הוא בין 250 החלוצים הראשונים מצ'כיה שעלו ארצה. עבד כפועל שכיר בחוות הברון בגבעת עדה (אז מראח) ובזכרון יעקב. היו אלה שנים של עבודה קשה ומפרכת, שנים של בדידות ותלאות, כאשר הוא וחבריו מתחרים בפועלים הערבים על עבודה עברית בחקלאות.

בראשית 1924, עם עליתם של ראשוני קבוצת "ביברכה" מתנועת "תכלת לבן" ארצה, למושבת הפרדסים עין-גנים שליד פתח-תקווה, הצטרף אליהם יוסל ותפס מקום מרכזי מכיוון שהיה הפועל הארצישראלי המנוסה והוותיק שבחבורה. באותה שנה, חזר לצ'כיה והשתתף בכינוס התנועה, ניפגש עם הנוער של "תכלת לבן" וקרא להם לעלות ארצה.
על מפגשו של יוסל עם בני הנוער ניתן ללמוד מתוך תיאורו של מנחם צנטנר חבר קבוצת "ביברכה" ולימים ממייסדי קיבוץ שריד: "רק התחיל לדבר וכולם עושים אוזניהם כאפרכסת. סיפר על כל אחד ואחד מחברי הקבוצה, על התלבטויות הפרט והכלל, מנתח את המצב בקבוצה לאור נתונים שונים, חושף קשיים ומראה על סיכויים ליציאה מהסבך. ראינו בעיני רוחנו את המציאות הקרובה כל כך ללבנו והרחוקה כל כך לתפישתנו. ודווקא הרצאת דבריו הישרים, ללא פאתוס, תרמה לליכוד הקבוצה יותר מכל."

בעין גנים מצוקת הקיום היתה גדולה. בראשית 1926, בחפשם אחר מקורות פרנסה הגיעו חברי "ביברכה" לחיפה. הם הקימו מחנה בתוך חורשת זיתים בקצה המושבה הגרמנית ועבדו בעבודות מזדמנות, בבניין ובייבוש ביצות. 

גם בימים של חוסר עבודה, קשיי פרנסה, מבוכה רעיונית וכפועל יוצא מזה עזיבות בקבוצה יוסל לא נמנה על המדוכדכים והמפקפקים. איש שמח בחלקו היה ואופטימיסט. כשנולד הבן הראשון בקבוצה לקח על עצמו לארגן את הנשף. צריף חדר האוכל נצבע אדום לכבוד המאורע ויוסל מסדר הכול: כותב את הטקסט, מכין את התפאורה, הוא המזמר והמציג הראשי, הבמאי והלחשן.  

לאחר כשנה, כשמופיעה ההצעה הגואלת להתאחד עם קבוצת "אחוה" בשריד, יוסל בתחילה נמנה על המתנגדים בנמקו: "טרם עמדנו במבחנים קשים". אך כשנופלת ההכרעה נקשר בלב ונפש לשריד.

יוסל היה מראשוני החורשים והזורעים בשדות שריד. זרע בתנופת-יד וחרש בבהמות עם "סוק" ו"ביסוק". צעד בראש הקוצרים בחרמש והדריך במלאכה זו חברים בלתי מנוסים מקרוב באו. היה מומחה לעירום חציר וקילשונים, ניצח על מלאכת הבנייה הארכיטקטונית של ערימות החציר למען יעמדו איתן בפני ממטרים ורוח. לאחר מכן עבד בבניין, בכיסוי גגות רעפים, צבעות וטיוח.

כשבריאותו התרופפה חיפש ומצא לעצמו ענפי עבודה אחרים – עבד בסנדלריה וגם היה דוור המטפל בדואר היוצא והנכנס. עם הקמת סוכנות הדואר בשריד נתמנה למנהל הדואר והיה לפקיד ממשלתי רשמי. היה עובר בשבילי החצר בהילוכו המהיר, הנחפז, מהסנדלרייה אל צריף המזכירות שם עשה כמנהל הדואר ונושא המכתבים. נאמן ומסור לקיבוץ בלב ונפש. אדם עליז ואופטימי, שופע הומור. "סיפורי יוסל" – אותם סיפורים מרתקים מלאי חיוך וטעם טוב על ילדותו, על תקופת שירותו את הקיסר פרנץ-יוזף במלחמה העולמית ועד לימי שריד נבעו ממנו כמעין שופע. היה גם אספן בולים נלהב ועסק בחקר הבולאות. במשך תשע שנים ערך את "פינת הבול" בעתון "משמר לילדים" ופרסם רשימות וסקירות על המתרחש והמתחדש בעולם הבולים והבולאות. תמיד חתם: י. ו. או יוסף ו. ואיש לא ידע מיהו כי היה צנוע ונחבא אל הכלים.

היה נשוי למרגיט ממנה נולדה בתו הבכורה, ערה. לאחר הפרידה ממרגיט נישא לטובה ונולדו להם רפאל, זיוה ואורה.  עקב תנאי החיים הקשים התרופפה בריאותו והוא חלה ונפטר בהיותו בן 53.

יהי זכרו ברוך.

*********

יוסל אבא לערה, רפאל, זיוה ואורה