אלישבע שלי,

לעת זקנה מופלגת, כאשר זיכרונך בגד בך, נהגת להפנות אלי את השואלים אותך על עברך באומרך: "אברהם הוא הזיכרון שלי". דברייך עדיין מהדהדים באוזניי, מעין צוואה מעבר לקברך הרענן.

אמת – נכון, עוד בחייך זכית בזיכרון דברים מאין כמוהו לחשיבות, פרי עטה של בתך אווה בספר זיכרונותיה על מחנה אושוויץ. במרכז ספר זה עומדת דמותך הרחומה, האימהית והאיתנה, ובצדק הקדישה לך את הספר בזו הלשון: "לאמי, שאהבתה והקרבתה החיוני וקיימוני בכל אשר סבלנו ביחד".

רבים הם האנשים בעולם שמכירים אותך אך ורק מתוך ספר זוועות זה, ומתוכו למדו לאהוב אותך ולהוקירך.

במכתבה האחרון אליי כותבת אווה כי כאשר נודע לה על מות אמה, מיד עשתה לה השמועה כנפיים במקומה שבקנדה, ומכל עבר פקדו את ביתה שכנים, מכרים, ידידים ואפילו זרים גמורים, נושאי פרחים כדי להביע את תנחומיהם. ומה אמרו? "אמנם את אמך הכרנו רק מתוך ספרך אך הרגשתנו היא שאבד לנו אדם יקר".

אכן גם בתקופת השואה היו לך זיכרונות משלך, אך לא לאלו התכוונתי. כוונתי לסיפורים קצרצרים, מעין מיניאטורות, המשקפים עולם ומלואו כאגלי-טל נוצצים באור השמש: על המינקת הפולניה שיקרה לך מאם והפרידה קורעת הלב ממנה בגיל חמש. על אהבת בעלי החיים בבית הורייך; על אביך שירד מן הרכבת היוצאת ובכך ויתר על כרטיס נסיעה שכבר שילם על מנת להחזיר הביתה את כלבו הנאמן שהתעקש ללכת אחריו. על סוס מיבשלת-הבירה שהיתה להוריך שלא זז משער הבית ויצא אל עבודת היום עד שאמך לא ליטפה אותו ונתנה לו גביש-סוכר.

מבית הורייך ירשת כנראה את אהבתך המופלגת לבעלי חיים.

ומתקופה מאוחרת יותר סיפורים מבדחים על "חכמות" ילדייך, אווה ויאיר, שנולדו בזה אחר זה. כל סיפור והעוקץ שלו, הכול בצורה טבעית ומלבבת כסיפורי שחראזדה מ"אלף לילה ולילה". מסוג אחר לגמרי היו שני הסיפורים המזעזעים על שתי הטרגדיות הגדולות בחייך, בטרם שואה: התאבדות אחיך הבכור לפני שסיים את חוק לימודיו בבית הספר והתאבדות אמך…

על מכתבתי עומד תצלום שחור-לבן בסגנון מלחמת העולם הראשונה: על ספסל-גינה פשוט ישובה נערה יפהפייה, מלנכולית קמעה, בעלת צמות ארוכות, מצח גבוה ועיניים גדולות מרהיבות ושוברות לב. זאת היית את בגיל בית ספר תיכון. תמיד אמרתי לך שאילו ראיתי את התמונה הזאת בנעוריי לא יכולתי עוד להתאהב בשום נערה אחרת.

למעשה נפגשנו הרבה יותר מאוחר, כאשר שנינו היינו כבר נשואים, כל אחד לאדם שאהבו אהבת נפש. מורה לעברית הייתי בבית בעלך הראשון, תחילה לבתך החורגת ולבנך שטפאן – הלא הוא יאיר, חבר כפר מסריק שפקד אותנו בנאמנות שבוע שבוע בכל השנים האחרונות. אותו גם הכנתי בלימודי-היהדות בהגיעו למצוות. ולבסוף זכיתי ללמד גם אותך. נהניתי מההוראה. היתה לך תפישה מהירה, כישרון לשפות ואינטואיציה לספרות. זוכרני איך קראנו ביחד את מגילת-רות, אותה יצירת-מופת המספרת על חסד-של-אמת עם החיים והמתים. קראנו במגילה עד שקולותינו נחנקו מרוב ריגשה.

כאן בשריד מרבית החברים הוותיקים יותר זוכרים בעיקר את אלישבע האחות המסורה, פליטת השואה שהשתקמה בעבודתה במרפאה ובגינתה המטופחת. רק הקרובים אליה ידעו כי כבר לפני השואה חיית חיים מלאים, עשירים ומאושרים בבית בעלך הראשון וכי זיכרונות אלו לא פסקו לגמרי עד לימייך האחרונים. 

היה זה בית בורגני רחב-ידיים ומפואר בלב ליבה של מערב ברלין, שהגעת אליו הַיְשֵר מספסל הלימודים. בעלך, המבוגר ממך בכמעט עשרים שנה, התייחס אל משפחה יהודית ברלינאית ותיקה ומבוססת, שאחד מבניה היה המלחין המפורסם מַאִירבּר. בעלך עם היותו סוחר גדול ומצליח היה איש משכיל נדיב ונדבן, אוהב את המדעים ואת האמנויות. היטב זוכר אני את הבית שהשרה אווירה של תרבות וטעם טוב. את, שֶבִּן-לילה נעשית לגבירה בבית עשירים, לעולם נשארת אותה צעירה צנועה הנחבאת אל הכלים. נתת יד במלאכת הבית וקירבת אלייך את העוזרות שעמדו לרשותך והפכת אותן לידידותייך. הן שמרו לך אמונים גם לעת צרה, כאשר העם הגרמני התכחש והתאכזר ליהודים. מכל התכשיטים הרבים שהעניק לך בעלך כמעט שלא ענדת מאומה. "לא שלי הוא הכסף", היית אומרת, אולם נהנית הנאה מלאה מכל טוב התרבות וההשכלה, שעושר מקנה לבעליו: ביקור בהצגות ובהרצאות, בקונצרטים ובמוזיאונים, ורכישת ספרים יקרים. ומעל הכול נהנית מהנסיעות שערכתם לעתים קרובות, בעלך ואת, לרחבי אירופה, בעיקר לשוויץ ולדניה, עם הילדים ובלעדיהם.

אין להכחיש כי גם בנישואים הראשונים המאושרים הועמדת בפני מבחנים קשים. בבית בעלך מצאת שלושה ילדים מאשתו הראשונה…. היחסים המתוחים השתפרו רק אז כאשר נולדו לך ילדים משלך והאהבה המשותפת כלפי הרכים הנולדים איחדה את המשפחה כולה תעודת-כבוד ניצחת היא לך, כי בסופו של דבר נכבש לבם של כל בנייך החורגים לאהוב ולהעריך גם אותך. זכית וקמו לך מהם, כמו מבנייך הטבעיים, דורות של נכדים ונינים וכולם נקשרו אלייך בחבלי אהבה.

הארכת חיים ומכל אחד מגלגולי חייך רבי התהפוכות והניגודים – כ"גבירה", כאחות רחמנייה, כאסירת מחנה-ההשמדה, וכחברת קיבוץ – משתקף קסם אישיותך רבת-החן, הייחודית והאיתנה. וכגיבורת אותה מגילת-רות, שממנה התפעמנו כאחד בשלב מוקדם של ידידותינו, נעשה איתך החסד, השמור לכל עושי-החסד, ומצאת בכל אשר פנית ידידי-אמת, אפילו כאשר הלכת בגיא-צלמוות.

נשמתך צרורה בצרור חיי – כולנו.

אברהם וולף