וולף (לוי מוזס) אלישבע
בת אלזה וסיימון מוזס
נולדה ב- 1.1.1902 בעיר גלייביץ בגרמניה
עלתה ארצה בשנת 1947
וכעבור שנה הצטרפה לקיבוץ שריד
נפטרה ב- 17.10.1989
ליזבת', אלישבע, בת אלזה לבית שווייצר וסיימון מוזס, נולדה ביום הראשון של שנת 1902 בעיר גלייביץ, אז בגרמניה, בחבל שלזיה עלית, כיום עיר בדרום פולין. הרביעית מתוך חמישה ילדים: הרברט, אדית, קייט, ליזבת' וסטפי. בעתון Der Oberschlesische Wanderer התפרסמה הודעה על לידתה.
המשפחה גרה בבית הסבים מוריץ ואילזה מוזס, בחווה חקלאית שאותה ניהל הסבא בעוד הסבתא גידלה במסירות את עשרת ילדיה. כשהייתה אלישבע בת חמש עזבו הוריה את בית החווה והמשפחה עברה לברלין. בברלין הם חיו חיים זעיר בורגניים נוחים עד שפקד אותם אסון, אחיה של אלישבע, הרברט, מצא את מותו באופן טרגי בהיותו תלמיד תיכון. מאז ליווה אותם הצער.
בשנת 1929, בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את העולם התמוטטו גם עסקיו של האב. האם שלא התאוששה ממות בנה ומהשבר הכלכלי שהרס את עסקי המשפחה מצאה אף היא את מותה באופן טרגי, ב- 1931. על נסיבות מותו של האב ב- 8.12.1940, כשבעולם כבר משתוללת מלחמה, לא ידוע דבר.
עוד קודם לכן, בשנת 1922, כשהייתה אלישבע בת 20, נישאה לאיש עסקים אמיד, אלברט לואיס לוי, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. אלברט היה אלמן ולו שלושה ילדים מנישואיו הראשונים: קייטי, גרהרד (גד) ולוטה, שהיו אך במעט צעירים מהאישה החדשה שנכנסה לביתם. הילדים לא קיבלו אותה בקלות, אך המצב השתנה כשנולדו לאלישבע ואלברט ילדיהם: אווה (1922) ושטפאן – יאיר (1924). הבית נמלא שמחה ואור, אך לא לאורך זמן. הצללים החלו להופיע עם עלייתה של התנועה הנאצית ועמה התגברות האנטישמיות.
ב- 1938 נפטר אלברט באופן פתאומי, הוא לקה בלבו ביום בו אנשי המפלגה הנאצית הודיעו לו שעליו למכור את חנות הכולבו שבבעלותו. אלברט עוד זכה לחגוג עם בנו יאיר את בר המצווה.
יאיר עצמו הצליח לצאת מגרמניה שנה לאחר מכן, בהיותו בן 14. במשך שנתיים למד בבית ספר חקלאי בשבדיה ובשנת 1940 עלה לארץ ישראל, לקיבוץ הזורע, שם חי גד, אחיו מצד האב. יותר מאוחר הצטרף יאיר לגרעין של חברת נוער מגרמניה שהתגבש בגן שמואל ויחד איתם הגיע באמצע שנות הארבעים לקיבוץ כפר מסריק שם הקים את ביתו.
עד שנת 1939 הצליחו רוב בני משפחתה של אלישבע לעזוב את גרמניה ואז נסגרו הגבולות. ב- 1940 נותרו בברלין רק אלישבע, בתה אווה עם בעלה פרדי (פרידריך רפאל) והנכדה הפעוטה רֶחה. בראשית 1943 נשלחו כל הארבעה, בשני טרנספורטים נפרדים, למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
זמן קצר לאחר מותו של אלברט נרשמה אלישבע ללימודים בבית ספר לאחיות. בתום הלימודים החלה לעבוד בבית החולים של הקהילה היהודית בברלין. כשנעצרה על ידי הגסטאפו היא היתה לבושה במדי אחות. איש גסטאפו שהכיר אותה והעריך אותה מאוד, הצליח ממש ברגע האחרון לדאוג לכך שהיא לא תצורף למשלוח של היהודים המבוגרים, אלא פתח בשבילה את קרון הרכבת, שהיה כבר חתום, בו היו כלואים יהודים שהיו כשרים לעבודה.
בשנת 1945, עם סיום המלחמה נותרו בחיים רק אלישבע ובתה אווה. פרדי ורחה נרצחו באושוויץ. תיאור מפורט של כל מה שעבר על אלישבע ואווה באותן שנתיים "על הפלאנטה האחרת", כהגדרת ק.צטניק במשפט אייכמן, מופיע בהרחבה בספר Progeny of Light / Vanished in Darkness שכתבה הבת, אווה ברוסטר. אחרי המלחמה נישאה אווה לג'יימס רוס ברוסטר, חייל בריטי, והם היגרו לקנדה. בשנת 1947 הגיעה אלישבע לארץ ישראל, תחילה לחיפה ואחר כך, ב- 1948, לקיבוץ שריד בעקבות אברהם וולף, אותו הכירה עוד מברלין.
מיד עם בואה החלה לעבוד כאחות בצוות המרפאה בשריד. היא היתה אחות רחמנייה בכל מובן המילה ורמ"ח אבריה, אחראית ומסורה. במשך יותר משלושים שנה עבדה במרפאה וכל ילדי הקיבוץ מאותן שנים זוכרים אותה היטב, את "האחות הקשובה" אלישבע.
בשריד נישאה לאברהם וולף והיתה שמחה במשפחתה החדשה. לצד עבודתה במרפאה טיפחה ליד ביתה גינת פרחים שהיתה לשם דבר.
בת 87 במותה.
יהי זכרה ברוך
*********
אלישבע אמא לאווה ויאיר וסבתא לנכדים
אלישבע שלי,
לעת זקנה מופלגת, כאשר זיכרונך בגד בך, נהגת להפנות אלי את השואלים אותך על עברך באומרך: "אברהם הוא הזיכרון שלי". דברייך עדיין מהדהדים באוזניי, מעין צוואה מעבר לקברך הרענן.
אמת – נכון, עוד בחייך זכית בזיכרון דברים מאין כמוהו לחשיבות, פרי עטה של בתך אווה בספר זיכרונותיה על מחנה אושוויץ. במרכז ספר זה עומדת דמותך הרחומה, האימהית והאיתנה, ובצדק הקדישה לך את הספר בזו הלשון: "לאמי, שאהבתה והקרבתה החיוני וקיימוני בכל אשר סבלנו ביחד".
רבים הם האנשים בעולם שמכירים אותך אך ורק מתוך ספר זוועות זה, ומתוכו למדו לאהוב אותך ולהוקירך.
במכתבה האחרון אליי כותבת אווה כי כאשר נודע לה על מות אמה, מיד עשתה לה השמועה כנפיים במקומה שבקנדה, ומכל עבר פקדו את ביתה שכנים, מכרים, ידידים ואפילו זרים גמורים, נושאי פרחים כדי להביע את תנחומיהם. ומה אמרו? "אמנם את אמך הכרנו רק מתוך ספרך אך הרגשתנו היא שאבד לנו אדם יקר".
אכן גם בתקופת השואה היו לך זיכרונות משלך, אך לא לאלו התכוונתי. כוונתי לסיפורים קצרצרים, מעין מיניאטורות, המשקפים עולם ומלואו כאגלי-טל נוצצים באור השמש: על המינקת הפולניה שיקרה לך מאם והפרידה קורעת הלב ממנה בגיל חמש. על אהבת בעלי החיים בבית הורייך; על אביך שירד מן הרכבת היוצאת ובכך ויתר על כרטיס נסיעה שכבר שילם על מנת להחזיר הביתה את כלבו הנאמן שהתעקש ללכת אחריו. על סוס מיבשלת-הבירה שהיתה להוריך שלא זז משער הבית ויצא אל עבודת היום עד שאמך לא ליטפה אותו ונתנה לו גביש-סוכר.
מבית הורייך ירשת כנראה את אהבתך המופלגת לבעלי חיים.
ומתקופה מאוחרת יותר סיפורים מבדחים על "חכמות" ילדייך, אווה ויאיר, שנולדו בזה אחר זה. כל סיפור והעוקץ שלו, הכול בצורה טבעית ומלבבת כסיפורי שחראזדה מ"אלף לילה ולילה". מסוג אחר לגמרי היו שני הסיפורים המזעזעים על שתי הטרגדיות הגדולות בחייך, בטרם שואה: התאבדות אחיך הבכור לפני שסיים את חוק לימודיו בבית הספר והתאבדות אמך…
על מכתבתי עומד תצלום שחור-לבן בסגנון מלחמת העולם הראשונה: על ספסל-גינה פשוט ישובה נערה יפהפייה, מלנכולית קמעה, בעלת צמות ארוכות, מצח גבוה ועיניים גדולות מרהיבות ושוברות לב. זאת היית את בגיל בית ספר תיכון. תמיד אמרתי לך שאילו ראיתי את התמונה הזאת בנעוריי לא יכולתי עוד להתאהב בשום נערה אחרת.
למעשה נפגשנו הרבה יותר מאוחר, כאשר שנינו היינו כבר נשואים, כל אחד לאדם שאהבו אהבת נפש. מורה לעברית הייתי בבית בעלך הראשון, תחילה לבתך החורגת ולבנך שטפאן – הלא הוא יאיר, חבר כפר מסריק שפקד אותנו בנאמנות שבוע שבוע בכל השנים האחרונות. אותו גם הכנתי בלימודי-היהדות בהגיעו למצוות. ולבסוף זכיתי ללמד גם אותך. נהניתי מההוראה. היתה לך תפישה מהירה, כישרון לשפות ואינטואיציה לספרות. זוכרני איך קראנו ביחד את מגילת-רות, אותה יצירת-מופת המספרת על חסד-של-אמת עם החיים והמתים. קראנו במגילה עד שקולותינו נחנקו מרוב ריגשה.
כאן בשריד מרבית החברים הוותיקים יותר זוכרים בעיקר את אלישבע האחות המסורה, פליטת השואה שהשתקמה בעבודתה במרפאה ובגינתה המטופחת. רק הקרובים אליה ידעו כי כבר לפני השואה חיית חיים מלאים, עשירים ומאושרים בבית בעלך הראשון וכי זיכרונות אלו לא פסקו לגמרי עד לימייך האחרונים.
היה זה בית בורגני רחב-ידיים ומפואר בלב ליבה של מערב ברלין, שהגעת אליו הַיְשֵר מספסל הלימודים. בעלך, המבוגר ממך בכמעט עשרים שנה, התייחס אל משפחה יהודית ברלינאית ותיקה ומבוססת, שאחד מבניה היה המלחין המפורסם מַאִירבּר. בעלך עם היותו סוחר גדול ומצליח היה איש משכיל נדיב ונדבן, אוהב את המדעים ואת האמנויות. היטב זוכר אני את הבית שהשרה אווירה של תרבות וטעם טוב. את, שֶבִּן-לילה נעשית לגבירה בבית עשירים, לעולם נשארת אותה צעירה צנועה הנחבאת אל הכלים. נתת יד במלאכת הבית וקירבת אלייך את העוזרות שעמדו לרשותך והפכת אותן לידידותייך. הן שמרו לך אמונים גם לעת צרה, כאשר העם הגרמני התכחש והתאכזר ליהודים. מכל התכשיטים הרבים שהעניק לך בעלך כמעט שלא ענדת מאומה. "לא שלי הוא הכסף", היית אומרת, אולם נהנית הנאה מלאה מכל טוב התרבות וההשכלה, שעושר מקנה לבעליו: ביקור בהצגות ובהרצאות, בקונצרטים ובמוזיאונים, ורכישת ספרים יקרים. ומעל הכול נהנית מהנסיעות שערכתם לעתים קרובות, בעלך ואת, לרחבי אירופה, בעיקר לשוויץ ולדניה, עם הילדים ובלעדיהם.
אין להכחיש כי גם בנישואים הראשונים המאושרים הועמדת בפני מבחנים קשים. בבית בעלך מצאת שלושה ילדים מאשתו הראשונה…. היחסים המתוחים השתפרו רק אז כאשר נולדו לך ילדים משלך והאהבה המשותפת כלפי הרכים הנולדים איחדה את המשפחה כולה תעודת-כבוד ניצחת היא לך, כי בסופו של דבר נכבש לבם של כל בנייך החורגים לאהוב ולהעריך גם אותך. זכית וקמו לך מהם, כמו מבנייך הטבעיים, דורות של נכדים ונינים וכולם נקשרו אלייך בחבלי אהבה.
הארכת חיים ומכל אחד מגלגולי חייך רבי התהפוכות והניגודים – כ"גבירה", כאחות רחמנייה, כאסירת מחנה-ההשמדה, וכחברת קיבוץ – משתקף קסם אישיותך רבת-החן, הייחודית והאיתנה. וכגיבורת אותה מגילת-רות, שממנה התפעמנו כאחד בשלב מוקדם של ידידותינו, נעשה איתך החסד, השמור לכל עושי-החסד, ומצאת בכל אשר פנית ידידי-אמת, אפילו כאשר הלכת בגיא-צלמוות.
נשמתך צרורה בצרור חיי – כולנו.
אברהם וולף