כשעליתי בשעת צהריים של יום ראשון לאוטובוס בתחנה המרכזית בעפולה, הבחנתי באברהם שישב במושב מאחורי. "היי", אמרתי לו אחרי שדחפתי את הרובה ותרמיל הגב שלי למנשא המזוודות שמעל המושב, "לאן?" "כמו" תמיד", ענה לי, "לדני". ידעתי ש"כמו תמיד" זה יום שני דווקא, אבל שתקתי ורק הנהנתי בראשי בהבנה. יותר משלושים שנים עברו מאז הנסיעה ההיא באוטובוס, אבל גם היום, רק את זה אני יודע, "כמו תמיד" זה יום שני. זה הכל.

אז, בשנות החמישים הספרטניות, שׂגשׂג הקולקטיב. מרוב יער לא הבחינו בעצים, בוודאי לא בברוש בודד. מי שהיה חריג נשאר בשוליים, מי שהיה שונה זכה להרמת גבה ומי שפיגר במרחק שנות אור אחרי בני גילו, כמו דני למשל, אחד היה דינו – מחוץ למחנה.

גם אני סברתי שראוי שאלה יהיו כללי המשחק, אבל אני נשארתי בחברת הילדים ובבית הוריי, והוא החלש חסר המזל נשלח אל המוסדות ההם.

עד יומו האחרון, ילד בן שלושים ושמונה, בילה במתקנים הסגורים האלה. פעם או פעמיים בשנה ראיתי אותו בחברת אברהם אביו בחדר האוכל. זר ובודד ואבוד. פעם בשבוע, בכל יום שני, התגלגל אברהם חסר רישיון הנהיגה באוטובוסים בדרכו לבקר את בנו. בצהריים, לאחר יום של הוראה, יצא, ובערב כשחושך כבד כבר כיסה את שדרת הברושים בכניסה לקיבוץ, שב. ככה עשרים ושמונה שנים…

האם חיכה לו בנו מתרגש וחסר נשימה ליד השער? אולי הגיש לו ציור שצייר? פרח שקטף, ואולי שר לו שיר חדש שלמד? את התשובה אינני יודע. אף פעם לא שאלתי ואברהם מעולם לא התנדב לספר. פעם, כשחלפתי בשעת מסע צבאי מפרך ליד גדרות המוסד ההוא, הצצתי פנימה. בתי אבן נמוכים ששכחו טעם סיד ולהם גגות פח גלי מקומרים, חלודים מזיקנה ויוקדים מחום, ברזיות מתכת, נדנדות קרועות וארגז חול, קוצים וחרולים.

שם בילה עד יומו האחרון, ילד בן שלושים ושמונה. האם היה לו כלב לחבק? חתול להצטרף למיטתו בלילות הקור? אולי ציפה לו ארנב רך פרווה? אינני יודע, אף פעם לא שאלתי.

… גם אחרי שקברו אותו, ילד בן שלושים ושמונה, לא שאלתי. לחצתי את ידו של אברהם ושנינו שתקנו. ואת מי בעצם אמורים היינו להעלות על דל שפתינו? הרי דני לא היה שם גם בחייו…

גדי מסריק

(הטקסט המלא מופיע בספרו של גדי מסריק
"שפה תרבותית", בסיפור "ולא היה בינינו אלא קאנט")

יהי זכרו ברוך

*********

דני אח לנעמי