וייס אסף

בן הינדה ויוסף

נולד ב- 31.3.1947 בקיבוץ עברון

הצטרף לקיבוץ שריד בשנת 1974

נפטר ב- 20.10.2016

אסף בן הינדה ויוסף, נולד ב- 21.3.1947 בקיבוץ עברון, במיטת אמו שלא הספיקה להגיע לבית החולים כשאחזוה הצירים. כשאחות הקיבוץ נכנסה לברר מה שלומה של האם היא מצאה אותה שוכבת במיטתה, עליה התינוק שזה עתה נולד עדיין מחובר אליה בחבל הטבור. מאז לאורך כל השנים הקשר בין אסף לאמו היה הדוק ומיוחד במינו.

אביו היה צייר מוכשר ומורה למלאכה, ואמו מטפלת תינוקות מסורה, שהמשיכה ללוות את הקטנטנים עד הגיעם לגיל חמש. אז נפרדה מהם וחזרה לבית התינוקות לקבל קבוצת תינוקות חדשה שגם בהם טיפלה עד שהגיעו לגיל חמש.

ילדותו ונעוריו של אסף עברו עליו בקיבוץ, בקבוצת "עופר", ובמשפחתו לצד אחיו אורי, הגדול ממנו בכחמש שנים, ואחותו רחל הצעירה ממנו בארבע וחצי שנים.

כשסיים את לימודי התיכון במוסד החינוכי "אושרת", בקיבוצו, התגייס לצבא, לתותחנים. בתום השירות הצבאי חזר לקיבוץ ועבד כשנה בפרדס. לאחר מכן יצא במסגרת ש.ש.ש לגרעין של השומר הצעיר שהלך להקים קיבוץ חדש באצבע הגליל – שׂניר. אסף היה דמות מרכזית בקיבוץ הצעיר, היה גזבר ומרכז משק ובנוסף, במשך כשנה, שימש איש קשר ומדריך לגרעין של חניכי "השומר הצעיר" בחולון שהיה מיועד להשלים את הקיבוץ.

בשׂניר פגש את שרה לבית גל-אושר, בת קיבוץ שריד שהגיעה לשם אף היא במסגרת שנת שירות. כעבור זמן יצא אסף ללימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת חיפה. בתקופת לימודיו פרצה מלחמת יום הכיפורים. הלימודים הופסקו ואסף נשלח לחזית הדרומית, עזה אל-עריש, ובהמשך הועבר לחזית הצפונית, בסמוך לקיבוצו. בתום המלחמה חזר לאוניברסיטה והשלים את הלימודים בהצטיינות יתרה. באותה תקופה נולדה לאסף ולשרה בתם הבכורה חן. את מגוריהם הם קבעו בקיבוץ שריד ונולדו להם עוד שתי בנות, נעם ופז.

בשריד עבד אסף בגד"ש והיה גם חצרן הקיבוץ במשך מספר שנים. לאחר מכן יצא ללימודי תואר שני בכלכלה ומנהל עסקים במכללת רופין. בחופשים חזר לעבוד בגד"ש.

בשנת 1989 יצא לפעילות בקיבוץ הארצי בתור גזבר התנועה. בסיימו את הפעילות השתלב בצוות העובדים של התיכון האזורי "עמקים" בתור המחנך של קבוצת "להב" ("הדר" משריד), ומורה למתמטיקה, ידיעת הארץ ואזרחות. 

יותר מאוחר נכנס לעבוד במפעל לאבני משחזת "גמל", תחילה במחסן חומרי הגלם. בסקרנותו הטבעית למד על הרכב האבנים והשימוש בהן. עם הידע שרכש התמנה אחראי על "מחסן תוצרת גמורה" המספק אבנים ללקוחות קטנים ולא קבועים. בהמשך חבר לעוזי שוויצר, וביחד הם עבדו על פיתוח המוצר. בד בבד התחיל להכין את "עץ המוצר" לכל סוגי האבנים ב"גמל". בעזרת מתכנת מחשבים בנה תוכנה לתוכה הזין את כל נתוני המוצר ותהליכי הייצור, הכין קודים לכל סעיף וסעיף ובנה נוסחאות מתמטיות. כל שינוי ותיקון בהרכב החומרים ובהליך הייצור היה עובר דרכו.

אסף אהב את עבודתו והתעניין גם בנושאים הקשורים לחישובי עלות המוצר וכדאיות. המצב של המפעל העסיק אותו מאוד. רצה שהמפעל יישאר בחזקת הקיבוץ ושהניהול יישאר בידי החברים.

כשחלה המשיך לעבוד בין הטיפולים הקשים עד שמצבו הורע מאוד והוא אושפז בבית החולים.

הוא הספיק לשמוח כשנולדו נכדיו, ליאור ותמר, אך לא זכה להיות "סבא" זמן רב.

ב- 20.10.2016 נפטר. בן 69 במותו.   

איש חכם, סקרן, מסביר פנים. אבא ובעל אוהב ומסור.

יהי זכרו ברוך

*********

אסף אבא לחן, נעם ופז וסבא לנכדים

אבא,

זיכרון ילדות מוקדם – אני בגן אילן בשולחן בארוחת הבוקר. נשארתי אחרונה, יושבת. לא הורשתי לקום לפעילות כי שוב פעם ביקשתי מנה מכובדת של סלט שלא הצלחתי לסיים. עיניים גדולות תמיד היו לי. אז בעוד אני במשחקי כבוד וכוח עם המטפלת אני מחכה שאתה תבוא – כמו בכל בוקר בדרך לחדר אוכל היית עובר אצלי בגן. וכן – גם באותו הבוקר אתה מגיע לחלץ אותי. אני קמה מהשולחן נותנת לך חיבוק ובנונשלנטיות של ילדה בת 5 חולפת על פני צלחת הסלט ומצטרפת למפגש הבוקר מבלי לחזור לשולחן.

"ילדה מפונקת" ו"נסיכה" היו ביטויים שגורים אצלנו במשפחה המורחבת. זה כמובן לא דבר מפליא בהתחשב בעבודה שעד כיתה ג' היית קושר לי שרוכים בנעליים ובכיתה ד' עדיין לוקח אותי על הידיים ברחבי הקיבוץ שכן העלייה לחדר האוכל תמיד היתה נראית לי מאתגרת. שלא לדבר על קפה למיטה שהיה הרגל קבוע אם רוצים שאגיע בזמן לאוטובוס בבוקר.

וככה גדלתי בתחושה שתיקח אותי ותדאג לי ותבוא לאסוף אותי מכל מקום בעולם.

באת איתי לטיול שנתי של כיתה א' והיית איתי גם בטיול השנתי של כיתה ב' ו-ג'. שם במהלך הטיול היינו צריכים לחצות נחל, אבל כאמור בהיותי ילדה מפונקת לא רציתי להרטיב את הנעליים או לחלוץ אותם, אז איזה מזל שאבא איתי ויכול פשוט להעביר אותי בקלילות לצד השני של הנחל למורת רוחה של אסתי המחנכת. היית שותף גם בשאר הטיולים השנתיים. במוסד דרך אגב כבר סירבתי שתצטרף, מקווה שלא נעלבת.

לא מזמן הזכרת לי איך אתה ואמא הייתם צריכים לבוא לאסוף אותי משדה התעופה, ישנתם ב"ראשון" אצל מאיר ורחל ולא התעוררתם בזמן. התקשרתי אליך והערתי אתכם. סיפרת כמה התעצבנת ואיך נסעת כמו משוגע. לא הצלחת לשאת את המחשבה שאני יושבת לבד ומחכה לכם. אני מבחינתי כבר מזמן שכחתי, אבל אתה נשארת עם תחושת האכזבה.

פער הגילאים ביני לבין נועם וחן הוביל לכך שאת רוב שנותיי כילדה העברתי איתך ועם אמא לבד בבית, ובשעות אחר הצהריים היינו מבלים ביחד באולם הספורט ובמגרש הטניס. כבר אז העברת אלי את אהבתך למשחקי "מכבי" ומשחקי האולימפיאדה. כל כך שמחתי שגם הקיץ זכינו לראות ביחד את המשחקים ולהתפעל מהספורטאים.

אבל למרות הפינוק הרב ותחושת מעטפת הצמר גפן בה גדלנו, כנראה שהצלחתם אתה ואמא לנטוע בנו תחושת בטחון ומסוגלות שכן צמחנו שלושתנו להיות בחורות אחראיות ועצמאיות שלא מפחדות לקחת על עצמן אתגרים רבים והתמודדויות לא פשוטות במישורים השונים של החיים.

את ג'וק הטיולים לא קיבלנו ממך ותמיד התפלאת איך אנחנו מעיזות לטוס ככה לחורים נידחים ועוד לבד שכן אתה בטח לא היית מעז. 

כשחזרתי לפני מספר חודשים מהטיול האחרון שלי בהודו שאלת אותי בשיא הרצינות אם באמת כל כך נהניתי – לא הצלחת להבין מה הכיף בנסיעות ארוכות באוטובוסים מקומיים ישנים או בסחיבת תיק גדול על הגב. לא הבנת אבל פרגנת. תמיד רצית לדעת את המיקום המדויק, איפה אני נמצאת. ידעתי שאתה מסתכל במפה לחפש את הנקודה על הגלובוס. ככה ידעת לשאול אותי על זמני השקיעות והזריחות בחלקיה השונים של איסלנד ועל מזג האוויר השונה בדרום וצפון הודו.

בנוסף לנטייה שיש לי לעקם את קרסול שמאל קיבלנו ממך גם את אהבת הלימודים וחדוות הקריאה. התעניינת רבות בשיעורים שלנו ובמתרחש באוניברסיטה ולא היה גאה ממך כשסיימנו את שלל התארים שלנו.

לא היית רק איש ספר היית גם איש תרבות, ולא סתם תרבות, תרבות הבידור. שלטת במתרחש בהוליווד ובשחקנים ושאר הסלבריטיז, איפה הופיעה גל גדות, ומה יקרה עכשיו עם בראדג'לינה. תמיד הצחיקה אותי הבקיאות שלך.

נהניתי מהשיחות שלנו על נושאי פוליטיקה ואירועי העולם הגדול. אני כבר יודעת מה היית חושב על השטויות של טראמפ – "איזה קאקר", זה מה שהיית אומר.

השנתיים האחרונות היו מאוד מאתגרות עבורנו כמשפחה, התרוצצנו בין בתי חולים ומחלקות שונות, בין חדרי לידה וחדרי טיפולים. לצד השמחה הגדולה עם הגעתם של ליאור ותמרי נלחמת בגבורה יוצאת דופן במחלת הסרטן. בסבב הראשון ידך הייתה על העליונה. עברת טיפולים קשים וניתוח ארוך ומסובך, אבל הצלחת לחזור לאיתנך. שבת לעבודה בגמל והספקת ליהנות ולבלות עם הנכדים – טיולים בקיבוץ, זמן איכות בבריכה, משחק משותף על הדשא ושלל לימודי שטויות.

 

 

(לא נשכח איך לימדת את חן את החרוז המוצלח – 'בן גוריון שבר חלון', ואיך נדרשת להסביר את המעשה בפני ועדת חינוך אי שם בשנות ה- 70').

כמה שאהבת ושמחת להיות סבא – אומנם רק לזמן קצר אבל כל דקה היתה שווה זהב. אהבת להשתטות איתם ולספר להם בדיחות וכמוני נהנית לראות אותם גדלים ומתפתחים. כל כך שמחת כשבאו לבקר ונוכחותם הביאה לכולנו המון אור ושמחה.

לפני מספר חודשים הסרטן הרים שוב את ראשו והפעם היה עקשן יותר, אבל גם אתה לא הסכמת לוותר. התעקשת לקבל טיפולים קשים ופשוט סירבת ללכת בלי מאבק. היית גיבור אמיתי והמעטת להתלונן גם כשהכאבים החריפו.

בתקופה האחרונה התפקידים שלנו התחלפו, אני הייתי זו שאחראית לפנק אותך ולדאוג לך. הצטרפתי אליך ואל אמא לנסיעות מבית חולים, הכנתי לך בשמחה קפה וקציצות או לחם מטוגן עם בננה לארוחת בוקר.  אבל זה לא הרגיש לך נוח או טבעי. כשחזרנו בפעם האחרונה מהאשפוז הממושך בבית חולים עוד שאלת אותי אם אני רוצה שתעיר אותי בבוקר, כפי שהיית שואל כל פעם כשבאתי לבקר. שאלת אותי בצורה כל כך פשוטה ורגילה כאילו אין מחלה ואין כאבים ותרופות. אתה האבא ואני הילדה הקטנה.

גם בשבועות האחרונים שהיו קשים במיוחד עוד היית מתעניין אם יש לי מגבת למקלחת ואם אכלתי ארוחת ערב. היית אבא מסור ודואג.

אבא'לה חמוד קיבלנו ממך כל כך הרבה צניעות וענווה, דרך ארץ ומחשבה יצירתית. בחרת בחיי קיבוץ ואהבת את חיי המשק והפשטות. לימדת אותנו להיות שמחות בחלקנו והתרגשת מציפור מצייצת ועץ נותן פרי. כל רופא או צוות רפואי שפגשנו ציינו בפנינו איזה איש נעים ועדין אתה. במיוחד אני זוכרת את ד"ר גולן שאמרה שהיא לא חושבת שיש מישהו שלא יוכל להסתדר איתך ושלא יהיה מעוניין להקשיב לך.

גם בתקופה האחרונה היה לך חשוב להישאר בבית בקיבוץ ואנחנו ניסינו למלא אחר בקשתך באופן מלא. בהיותנו בחורות חרוצות ותלמידות טובות למדנו ביחד עם אמא את עולם המחלה והתרופות. חזרנו לישון בבית וטיפלנו בך במסירות ואהבה גדולה.

היינו אסירות תודה על זמני חסד של משפחתיות – שירה, השתובבות עם הילדים וארוחות משותפות במרפסת. צפייה משותפת במשחקי האולימפיאדה ובשיחות קיבוץ. המשכת להתעדכן בנעשה – שאלת על שיפוץ אולם הספורט והתאכזבת שלא יכולת להגיע לחגיגות ה-90 ולראות את הפסיפס החדש. אבל אנחנו צילמנו ושיתפנו אותך בחוויות שלנו.

בלילה האחרון בקיבוץ, כשכבר היית חלש וישנת דיברתי אליך ונפרדתי ממך. שחררתי אותך ללכת הלאה לעבור למקום בו לא יכאב לך. ביקשתי ממך לדמיין איך כהרגלך אתה יושב במרפסת היפה שלנו מתנדנד על הנדנדה הירוקה, צופה על נוף העמק הפתוח, מתבונן בשושנת המים הצהובה הפורחת ובציפורים הבאות להשתכשך בבריכות המים הקטנות.

שחררתי אותך להצטרף לאנפות הלבנות, שבתקופה זו של השנה מופיעות תדיר מעל הבית שלנו ובשמי העמק, אמרתי לך כי אתה חופשי לעוף ולרחף איתן בבטחה ובשקט מעל הפרדסים הסמוכים, מעל מטעי האבוקדו, שדות הכותנה וחורשת האקליפטוס. שאתה יכול להניח בצד את הדאגה ולסמוך עלינו.

אבא'לה חמוד אנחנו כבר מתגעגעות, כבר לא תשאל אותי פזי-פוצי What about tomorrow ומה התוכניות שלי להמשך הלילה.

אני מבטיחה לך שנמשיך לבוא להיות עם אמא בקיבוץ ובבית היפה שבניתם. ניקח את ג'ולי לטיולים ארוכים בשדות ונלמד את ליאור ותמרי איך מקלפים רימון ופומלה ואיפה נמצא העץ הסודי שלך בחלקה 19.

תודה אבא על שנים רבות של אהבה, אכפתיות ודאגה עד אין קץ. בתקופה האחרונה היית אומר שכל שנותר לנו זה להתפלל – אז אני מתפללת שאתה במקום שלו ורגוע מתבונן בנו בשקט שלך וגאה בנו. אני מקווה שאתה צופה על החורשה היפה הברושים והכרם ושומר ששושנת המים הצהובה תמשיך לפרוח בבריכת המים של אמא.

פז

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן