שלמה, שלומק, בן עמליה וזיגמונד היה השישי במשפחה ברוכת ילדים ממעמד הפועלים. בעיר הולדתו, מורבסקה-אוסטרבה, עיר תעשייתית עם מכרות פחם, היתה קהילה יהודית ענפה ופעילה. האב היה איש שקט, חביב על הבריות, עובד קהילה. האם, אישה מקסימה ביופייה, גידלה את 12 ילדיהם במסירות וחום. פרנסת המשפחה היתה בעסקי הברזל. עד גיל 14 למד שלומק בבית הספר העממי ולאחר מכן, כמו כל אחיו, בחר במקצוע המסגרות. הוא היה נער חזק וספורטאי נלהב. הצטיין במיוחד בכדורגל, תחביב אותו המשיך גם בארץ.

כנער צעיר לא השתייך לתנועת נוער אך כששמע על הרעיון הציוני – לבנות בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, התלהב ומיד הצטרף לתנועת "החלוץ". בגיל 18 יצא להכשרה חקלאית ובגיל 22 הופיע יום אחד במחנה של קבוצת "ביברכה" ששכן אז במושבה הגרמנית בחיפה. באותם ימים "ביברכה" היתה עדיין פלוגת עבודה ושלומק הצטרף אליה. כעבור זמן קצר עלתה הקבוצה להתיישבות קבע על אדמת שריד ושלומק בתוכה.

כבר מהימים הראשונים בשריד התגלו כישוריו כעובד אדמה, מכונאי ומסגר. היה לו יתרון גדול בכך שגדל בעולם הברור של מעמד הפועלים, ועקב כך סיגל לעצמו כמה תכונות אשר חסרות היו לאחרים. אין פלא שתפס מקום חשוב בתהליך המיכון של ענפי המשק ושתמיד בחרו בו לעבודה בה נדרשו "ידי-זהב". הוא היה מהראשונים שפתחו תלם בשדות שריד והיה זה שהפעיל את משאבת המים הראשונה. אהב את הקיבוץ ובייחוד את שדותיו.

בשריד התחתן שלומק עם מלה, אף היא מקבוצת "ביברכה" ונולד בנם אוריאל (אורי).

כעבור שמונה שנים בקיבוץ, מסיבות חברתיות-משפחתיות, לקח שלומק חופשה קצרה, ממנה שב אלינו חולה ומיואש.

בן 31 היה במותו.

הוא נטמן באדמת שריד שכה אהב והשאיר אחריו אבלים את בנו אורי בן השש, את רעייתו מלה וקיבוץ שלם.

יהי זכרו ברוך.

*********

שלומק אבא לאורי