שפרה נולדה בפתח תקווה לאלישבע לבית גיסין ומשה אפרתי. הוריה שהיו מראשוני העיר הגיעו לארץ ישראל עם חלוצי העלייה השנייה. אמה, גננת במקצועה, פתחה את הגן העברי הראשון בעיר. ילדותה של שפרה היתה מאושרת ומלאת חוויות לצד שלוש אחיותיה – אסתר, גאולה ואפרת, בבית שחינך על ערכים של אהבת אדם ועזרה לזולת.

את הרצל וישניוב, מקן השומר הצעיר בחיפה, הכירה בפתח תקווה, שם הוא וחבריו היו בהכשרה במסגרת קיבוץ ארץ-ישראלי ה'. באותם ימים, עקב מחסור במקומות עבודה, התגייס הרצל ל"הגנה" ושירת כנוטר במשמר הרכבות, שמנע מפורעים ערבים לחבל ברכבות ובמסילה. בית משפחת גיסין עמד ליד המסילה וכך נוצרה ההיכרות.

ב- 1941 הצטרפו שפרה והרצל לקיבוץ שריד עם "השלמת קיבוץ ה". זמן קצר לאחר בואם התגייס הרצל לשורות הבריגדה היהודית ונעדר לתקופות ארוכות מהבית.

שפרה נקלטה בקיבוץ במהרה. תחילה עבדה בטיפול בילדים ואחר כך היתה האחראית על "האיזולציה" – חדר הבידוד לילדים חולים. שנים רבות עבדה שם באהבה, בדאגה, מתוך רצון לעזור. בחוש ההומור הנפלא שלה, הצליחה להפוך את החולי ואת תנאי הבידוד לחוויה מפנקת ובלתי נשכחת עבור ילדי שריד.

במהלך השנים נולדו לשפרה והרצל שלושה ילדים: נירה, רותי ויאיר. הולדת הנכדות הוסיפה שמחה למשפחה ושפרה, אמא וסבתא מסורה ודאגנית, וביתה תמיד נעים ופתוח גם לחבריה הרבים.

נפילתו של בנה יאיר ב- 27.1.1976, בעת שירותו הצבאי, היתה מכה קשה מנשוא. עם הזמן ידעה לאסוף כוחות ולהמשיך עם האופטימיות, החיוך ומאור הפנים.

היא עברה לעבוד במתפרה – תופרת גימור לבגד, עושה תיקונים, מגהצת.

מותו הפתאומי של הרצל בפברואר 1989 הנחית מכה נוספת על המשפחה. מתוך הקושי והצער שוב אספה כוחות ללכד את המשפחה סביבה ולומר: "נעבור את זה יחד".

היתה אשה חמה, מסבירת פנים, דאגנית, ותמיד עם בדיחה מוכנה לשליפה מהכיס. וכך נזכור אותה.

*********

שפרה אמא לנירה, רותי ויאיר וסבתא לנכדים ונינים