חיאל (ברכר) מרגיט

חיאל (ברכר) מרגיט

בת אלזה וגדעון

נולדה ב- 17.3.1908 בעיר אולמוץ בצ’כיה

עלתה לארץ בשנת 1936

הצטרפה לקיבוץ שריד בשנת 1938

נפטרה ב-  26.10.1998

מרגיט נולדה בעיר אולמוץ בצ’כיה ב- 17.3.1908. בת אמצעית לאלזה וגדעון ואחות לאלי, הבכורה, ולגיאורג.  בית המשפחה היה אריסטוקרטי שופע תרבות ויצירה. אביה היה רופא אף-אוזן-גרון ואמה, בהכשרתה מורה לאנגלית וצרפתית, נשארה בבית לגדל את ילדיה. כילדה בעלת דמיון פורה וחוש יצירתי אהבה לעשות מלאכות יד, אך בעיקר נמשכה אל עולם הספורט – סקי, טניס, אתלטיקה קלה, להחליק על הקרח, לרכוב ובמיוחד אהבה לרקוד.

בתום לימודיה התיכוניים יצאה ללימודי הוראה בווינה ואחר כך בברלין. עם סיום הלימודים חזרה לאולמוץ ועבדה שם בתור מורה בבית ספר יסודי בעיר, עד שפוטרה, כי האנטישמיות החלה כבר חודרת לכל מקום ופינה.

בשנת 1934 הקימה בפראג גן ילדים פרטי לפי שיטת מונטסורי, ואז גם החלה ללמוד עברית.

באביב 1936, באופן מפתיע, החליטה לנסוע לבקר בארץ ישראל. וכך היה הסיפור: אחותה וגיסה ביקשו להעניק לה מעיל פרווה כמתנת יום הולדת, אך היא סירבה לקבל את המעיל ובמקומו ביקשה להתלוות אליהם במסעם חזרה לארץ ישראל. באותם ימים היתה בבעלותו של הגיס החווה החקלאית “עין שרה”.

באותה שנה, בעקבות אחותה וגיסה, הגיעה מרגיט לארץ, ונשארה. עם בואה נסעה לבקר בקיבוץ שריד שרבים ממייסדיו הם יוצאי צ’כיה. בסתר ליבה קיוותה להיות גננת בקיבוץ, אך בקיבוץ לא היה צורך בגננת והיא חזרה ל”עין שרה”. שם היא הכירה את השו חיאל, חבר שריד שבאותם ימים יצא מהקיבוץ ועבד בחווה במטרה לצבור סכום כסף שיאפשר לו להעלות את משפחתו לארץ ישראל.

מרגיט והשו התחתנו והולידו את בנם הבכור דוד. ב- 1938 הם באו לחיות בשריד ונולדו להם מלכה, גדעון, שבי ומרים.

ב- 1940 יצאה מרגיט לקורס גננות בסמינר הקיבוצים ועם שובה החלה לעבוד כגננת. היא השקיעה בגן הילדים את ליבה ונפשה, כל כולה נדיבות, סבלנות וחום אימהי. בכושר המצאה בלתי נדלה העניקה לילדים את התנאים הטובים ביותר להתפתחותם ולהיפתחותם לשונה, לייחודי, לאחר.

שנים רבות עבדה מרגיט כגננת ולעתים, ברווחים בין סיומו של גן לתחילתו של גן חדש, עבדה במקומות אחרים: היתה מרכזת הקומונה, מטפלת בחברת נוער, וכשהגיעו לשריד המתנדבים הראשונים היתה היא אשת הקשר.

כאשר סיימה את עבודתה בגן עבדה כמורה מיוחדת, תמיד קשובה ומקרינה שלווה. לאחר פטירתו של השו החלה לעבוד במתפרה, מודה על כך שגם בגילה המתקדם עדיין יכולה להועיל במשהו לקיבוץ. בשעות הערב עבדה בהתנדבות במועדון לחבר. תמיד שמחה למפגש עם אנשים.

בשנת 1976 – איבדה את השו אשר כה אהבה.

בשנת 1985 – איבדה את בנה האהוב, גדעון.

בכל הכאב הזה לא אבדה לה האופטימיות שאפיינה אותה תמיד.

מרגיט, אם לחמישה, סבתא לעשרים נכדים וסבתא-רבא לעשרה נינים, פתחה את ליבה וביתה החם והמקבל לא רק להם, אלא לעוד רבים אחרים, וקשריה עם ילדים צעירים ובוגרים בתוך הקהילה שלגבינו היו דבר שבשיגרה, נחשפו במלוא עוצמתם בלכתה מאיתנו, והיא צעירה

בת 90 ועדיין מתכננת את העתיד, לדאוג, לעזור, לחשוב ולהקשיב…

יהי זכרה ברוך

*********

מרגיט אמא לדוד, מלכה, גדעון, שבי ומירי וסבתא לנכדים ונינים

הספד למרגיט חיאל
הספד רבקה אלמן למרגיט חיאל
גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן