השו חיאל

חיאל צבי (השו)

בן מלכה ואליעזר

נולד ב- 1.5.1907 בעיר טורקה (על נהר סטרי) בגליציה

עלה לארץ בשנת 1931

הצטרף לקיבוץ שריד בשנת 1932

עם השלמת קיבוץ ג’- ד’

נפטר ב- 7.10.1976

השו נולד באחוזה חקלאית שהיתה בבעלות משפחתו בסמוך לעיר טורקה, מצדו השני של נהר סטרי. בן למלכה (לבית שיינפלד, נצר למשפחת רבנים) ולאליעזר, ואח צעיר למשה, חיים, אהרון והדסה. היה לו עוד אח, שנולד אחריו, ונפטר בגיל 9.

השו, ילד יפה עם עיני תכלת ותלתלי זהב, גדל בבית יהודי שבו כל הבנים נשלחו ל”חיידר” כבר מגיל צעיר, ולכן היה ידען ובקיא בארון הספרים היהודי. בבית, ביניהם, דיברו בני המשפחה ביידיש, ב”חיידר” למדו עברית ומחוץ לבית שלטו הגרמנית והפולנית, והוא ידע את השפות הללו על בוריין.

במלחמת העולם הראשונה גויס האב לצבא והאם, כמו רבים מתושבי העיר, ברחה עם ילדיה רגע לפני פלישת הרוסים. הם הגיעו להונגריה ומשם ברכבת לווינה, אך מכיוון שלא הורשו לרדת מהרכבת המשיכו לצ’כיה. הם חיו כפליטים בשולי העיר פילזן והשו למד בבית הספר לילדי הפליטים. בתום המלחמה הם שבו לאחוזה לגלות שביתם נהרס והם נותרו חסרי כל.
בלית ברירה עברו להתגורר בעיר טורקה, שסופחה לפולין בתום המלחמה.
לא ידוע מתי נפטר אחיו הצעיר של השו, באלו נסיבות והיכן נקבר. גם האם נפטרה וכל שידוע שהיה זה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בהיותו בן 13 הצטרף השו לתנועת ה”שומר הצעיר” שם התוודע לרעיון הציוני ולהגשמה החלוצית בארץ ישראל. כשבגר חבר לשורות “החלוץ” ולקראת עלייתו ארצה יצא להכשרה חקלאית שנמשכה שלוש שנים. בין לבין גויס לשירות צבאי של שנה וחצי בחיל הרגלים הפולני.

במאי 1931 הגיע ארצה על סיפונה של האנייה “סיני” היישר לקיבוץ ג’- ד’ שישב אז בנס- ציונה. תחילה עבד בעבודות חקלאות מזדמנות, אך בשל הידע הרב שלו בחקלאות, ידיו הזריזות וחוכמתו התבלט תוך זמן קצר כעובד אדמה מצטיין וזכה לקבל עבודה בפרדסי הסביבה בתקופה בה העדיפו שאת העבודה בפרדסים יעשו ערבים, שנחשבו לבקיאים ויותר מנוסים.

בחודש דצמבר 1932 הצטרף עם חברי קבוצתו ג’- ד’ להשלים את קיבוץ שריד. בשריד עבד כרפתן וכנוטע – לאחר שנפגע מבעיטה של פר עבר לעבוד בנוי. מכיוון שניחן בתבונת כפיים  עסק גם במקצועות הבניין כטייח וסתת אומן. (יתכן וגם היום ניתן למצוא בקיבוצנו קירות אבן מסותת וגדרות נוי מעשה ידיו). 

ב- 1935 עלתה בעקבותיו  אחותו הדסה. כעבור זמן קצר גמלה בלבו ההחלטה להביא ארצה גם את אביו ואחֵיו. הוא לקח חופשה בת שנתיים מהקיבוץ ויצא לעבוד במשק החקלאי “עין שרה” כדי לצבור סכום כסף שיאפשר לו להעלותם. אך לרוע המזל אישורי העלייה התמהמהו להגיע והמגבלות והאיסורים נערמו זה על גבי זה וגבהו עד שכבר לא היה ניתן לעשות דבר.
אביו ושלושת אחיו, חלקם עם משפחות משל עצמם, נספו כולם בשואה.
ב”עין שרה” פגש את מרגיט לבית ברכר ובשנת 1937 הם נישאו ובהמשך הקימו את ביתם בשריד.

השו נמנה עם עובדי “הנוי” הראשונים בשריד. גנן בנשמתו עם ידי זהב ובעל חוש ליופי. ככזה הוא התמנה למזכיר של ארגון הגננים הארצי ובהמשך הקים את המשתלה בשריד, ואף ניהל אותה. לאחר מכן היה ממקימי “חוות יזרעם” – חווה חקלאית בנגב הצפוני.
בזכות בקיאותו וניסיונו הרב בענפי הצומח נקרא לנהל את המחלקה למשתלות במרכז החקלאי, תפקיד אותו מילא במשך שנים רבות. במסגרת זו  עזר, הדריך וייעץ למשקים. תרומתו לפתוח ענף המשתלות בארץ היתה רבה וזיכתה אותו בהערכה מצד כל הארגונים המקצועיים, מוסדות ממשלתיים, מפעלים וגורמים פרטיים. הוא תרם מהידע שלו גם למוסדות מדעיים במחקרים שערכו בפיתוח זנים חדשים בארץ.

הוא היה אדם חושב, יצירתי ורחב אופקים שניחן בשקט נפשי,

יציבות ובטחון פנימי אותם הקרין באהבתו  אלינו, ילדיו

 

*********

השו אבא לדוד, מלכה, גדעון, שבי ומרים וסבא לנכדים

כשאבא מביא מנגו.

כשאבא מביא מנגו מרחרחים, מריחים, שואפים, ממשמשים ולוחצים, מקווים שאם חמישתנו נלחץ הוא יבשיל צ’יק צ’ק, אבל לא. הוא מחכה לזמן שלו, אח לנו אין סבלנות. זאת לא ממש הבעיה שלו, אבל עכשיו, אחרי שעַצבֵינו נמרטו דַייַם הוא הבשיל סוף סוף ומוכן לחלוקה. בידו המיומנת של אבא הוא נפרס לשלושה חלקים: לחי שמאל, לחי ימין ואמצע. מהחל האמצעי בו טמון הגלעין מוסרת הקליפה בפס ארוך ומתגלגל, החושף חלק מפתיע ומפתה בגודלו ונשמרת לזוכה. שתי הלחיים נחרצות למשבצות כתומות. לחיצה עדינה על הקליפה הופכת חוץ לפנים ופנים עסיסי מתוק וריחני לחוץ. נו, מה להחליט? אולי גרעין? אבל אני הרי כבר יודעת שהוא נגמר לי נורא מהר וחוץ מזה יש בו המון גרעין והמון שערות, אז מה כבר נשאר? אבל מצד שני מלקקים אותו ומוצצים אותו ומתענגים עליו יותר זמן ויש גם הקליפה …

אז מה להחליט? הופ, אחד מהאחים כבר החליט את הגרעין, נפלא, פתר לי את הדילמה הקשה, אבל הכניס אותי לבעיה חדשה: שוב אני מחליטה ובוחרת את מה שנשאר לי ממילא, אז איזה מן ילדה אני?

סליחה, כרגע אנחנו נורא עסוקים, מלכה אוכלת לאט לאט שהתענוג יחזיק לה הרבה הרבה, אני כבר מתאבלת על מה שעוד דקה כבר לא יהיה. גם השאר מנסים למשוך את הרגע ולרגע יש צלילים וקולות אהה… אמממ… פ…ט “שומעים אתכם עד גניגר” אומרת אמא, אבל אין את מי לחנך, את איש כבר לא מטריד עד איפה שומעים אותי, כל אחד שקוע עמוק עמוק במנעמי הפרי החושני, הוא והמנגו ושיתפוצץ העולם. בינתיים אבא מביא כל פעם רק מעט מנגויים, זה בגלל שהמנגו רק עכשיו עושה עליה ואבא בודק אם האדמה תסכים לקבל אותו ואיזה אדמה תסכים ואם מזג האויר יסכים לקבל אותו ואם שבעת המינים יסכימו. אנחנו כבר מסכימים מזמן. אבא דואג לאסוף את הגרעינים המזוקנים לבדיקה הזאת בכלי שעומד על השולחן בכניסה.

כשרחלי כמעט מחוררת את הקליפה ואבא שלה אומר לה: יש סלסלה מלאה רחלי, אין צורך לאכול את הקליפה” ברור לי שאבא שלנו, בדומה לחוני המעגל דאג שגם הדורות הבאים יהנו מהכתום הכתום הזה ובדומה לקוד הנסתר המורה לצפרים הנודדות להתחיל במסען, כך ממשיך מנגנון סמוי להורות לילדנו למצות את הפרי עם כל החושים עד קליפתו, עד תום.

הזכרון שלך אבא קשור בטעם הפרי.

כל הפירות שהכרנו דרכך – זכרון

ריחני, רענן וטעים.

שבי הרוש – 26.10.2001

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן