סתיו 1973, קצת לפני המלחמה:
עוד שלושה שבועות תהיינה בחירות, גולדה תנצח בקלות. שר הקליטה נוסיה (נתן פלד) מחנה את הווליאנט הירוקה שלו ליד "גמל" וצועד שבע רצון בחיוכו התמידי בדרך לעוגה של מניה, אשתו.
"מוסד עמקים" נכנס לשנתו השלישית, השכלה כללית רחבה והמון הפסקות.
מרד הסטודנטים בפריז וההפגנות נגד מלחמת וייטנאם הביאו אלינו מוזיקת עולם חדש. את שירי הלהקות הצבאיות שמנו קצת בצד. במוצאי שבת בדיסקוטק התמסרנו לריקוד הסלואו המשכר של "לילות משי לבן" שהרשה ללב להיפתח ולגעת "בקודש הקודשים".
נערי קבוצת "סנונית" יוצאים לטיול אופניים לעין גדי בהפקת מחנכם, יוסי אסטרייכר. טיול בעל סגולות קושי של סיירת מובחרת ממנו שבנו עם ישבן דואב וצנחנו רצוצים אל תוך הכורסאות של המועדון לחבר לצפות באירוויזיון ביחד עם המתנדבים. המנצחת – אן מארי דוד עם השיר של לוקסמבורג.
אבי ברעם, ג'יפ ומשקפי אבק, בוס מקסים וכריזמטי עומד באמצע הטורבינה ומרצה בפנינו על מחזוריות הגידולים. אנו קשובים לו ומקווים שיבוליי החימצה יעלו יפה וינצחו את המזיק הרע.
יהודה רוזנפלד שנראה כמו שחקן קולנוע יושב מדי יום בשעות הצהרים על שפת בריכת השחייה כמו בסצנה הלקוחה מתוך גלויה לחופשות של החברה הגבוהה בפרובנס.
בשיעורי ספרות עם המורה נתן יונתן אנו לומדים את המחזות של מולייר – החולה המדומה, הקמצן וטרטיף. לא אחת תוך כדי קריאה נתן פורץ בצחוק ובמהרה הקריאה כולה נכבשת בצחוקו המתגלגל, ומול עיניינו עולה מחזה אחר – המחזה של נתן מתגלגל מצחוק.
על המזח ב"אגם ברוך", למרגלות הקיבוץ, הצבא מאמן רכבי "תמסח" בחציית התעלה. התחושה היא שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר.
"ביי ביי מיס אמריקן פיי" שר דון מקלין את מה שבעוד רגע יתברר כסוף ימי הנעורים שלנו, אלוהים ישמור. אבל בינתיים מסביב הכול רגוע וסתיו – חוגגים את ראש השנה, בחדר האוכל כמדי שבת מגישים חלה וחלבה וביניהם אנו מורחים שכבה עבה של מרגרינה, דייגים באגם, בשדות הכותנה בשיא תפרחתה הלבנה, מצפים לקטיף… יש עוד רגע לישון, עוד רגע.
יום כיפור – יומן מלחמה:
שבת, 6 באוקטובר. בשעה 13:55 נשמע לפתע משדה התעופה הסמוך לקיבוץ רעש של מנועי פנטום מתעוררים. פרצה מלחמה. מה היא מלחמה? זה הדבר הזה שצה"ל ערוך ומוכן לקראתו ויודע את העבודה ותוך זמן קצר יסיים בניצחון מוחץ?
לכן, כל מה שעניין אותנו באותם רגעים היה אם ב"עמקים" יהיה הלילה דיסקוטק ?
עד הערב הסתובבנו בתוך סחרחורת של מידע שלא גרם לנו להרגיש יותר בנוח. קצת אחרי שבע בערב כל תושבי הקיבוץ התכנסו בחדר האוכל שבינתיים הואפל – חלונותיו כוסו בבדים שחורים, לראות חדשות בטלוויזיה.
לפתע, רעש אדיר מרעיד קירות זעזע והאור כבה. מסביב קולות בהלה ובכי ילדים. אני מוצא את עצמי מלווה כמה אימהות על ילדיהן אל המקלט של בתי הילדים. עוזר בלהרגיע, גם את עצמי. אחרי חצי שעה של שקט נודע שאין נפגעים, יצאנו החוצה דווקא די רגועים.
כל הלילה ההוא נכנסו אוטובוסים וג'יפים לקיבוץ ואספו את הגברים. היו פרידות חפוזות, נשיקות, צידה לדרך …
למחרת נולד כפר תלוש, קרוע, המום שהתרוקן מבחוריו.
כבמטה קסם כל הנערים התבגרו ברגע, כל הקשישים הצעירו לפתע, שריריהם נמתחו, הנשים יצאו אל המשימות שיש לבצע ומילאו הכול בעשיה. וכך, כל מה שהתרוקן בחטף באותה המהירות התמלא.
אנחנו, הבנים מהכיתות הבוגרות, מ"דקל" ו"סנונית" פנינו לממלכת השדות לשדוד את משמרות קטיף הכותנה, הקצירה, החריש. הרגשנו כאילו נתנו לנו צעצוע קסום ותכף יבואו לקחתו מאתנו.
שם בשדות שלוות השגרה ניצחה, בלי אזעקות וללא פחד.
הי"בניקים, גיל אליאסף, יובל ניצן, משה פקר, קיבלו מהר מאוד פרצוף של מנהלים כאילו הכינו אותם מראש לימים כאלו. אם לנהל טוב בימים ממש קשים זו גבורה, אז הם היו גיבורים.
אנחנו הצעירים יותר עדיין היינו אינפנטילים, ברמה של "תנו לנו טרקטור ונעשה כל מה שתבקשו". אינני יודע אם הכותנה שקטפנו אז הייתה מספיק טובה, לא עניין אותנו אם ביוגוסלביה ייפרמו בחורף הבגדים, אבל העבודה נעשתה במלואה.
ביום ראשון בבוקר גייסו את אבי ברעם. הוא עבר במזכירות בדיוק כשהוטל עלי להפעיל את האזעקה, ואמר לי מחויך "כל הכבוד זהר, תשמרו על הקיבוץ, אתה יודע איך זה, תוך שבועיים נחזור."
סלח לי אבי יקר, לא עקבתי, האם חלפו כבר השבועיים שהבטחת? וכמה זמן זה "אתה יודע איך זה?".
הימים חלפו וגל ידיעות לא רשמיות הציג תמונה קשה, הידיעות הרשמיות הגיעו בשבוע
השני למלחמה – ליאור ונחשון נהרגו. על יורם שנפצע קשה מאד במכת האש הראשונה כבר ידענו. אחר כך נודע שיהודה נעדר.
אווירה כבדה צנחה עלינו, ניסינו להבין מה זאת המלחמה הזאת.
בלילה הייתי במקלט המערבי, היו שם גם נח והניה, רק זה עוד היה חסר להם אחרי ששרדו את השואה לחפש את פניו של בנם בגזרי עיתונים בין תמונות השבויים ולייחל שיהודה שם.
הוטרדנו בנטל השמועות. ערב אחד שמענו שמישהו משריד נהרג אבל לא אמרו מי. עברתי לילה ללא שינה, בדמיוני הרגתי את כל מי שקיבל נשיקת פרידה לפני ימים מספר.
למחרת ראינו את הצוות הנורא עם הבשורה על נופלו של אבי.
ראינו מטוס פנטום מקרטע לנחיתה ומתרסק בשדה ליד הפרדס, שמנו לב שמכל מבנה מטוסים שיוצא לקרב חוזרים רק אחד או שניים והבנו הרבה יותר ממה שהיינו מוכנים להגיד.
הקיבוץ נוהל על ידי המזכיר ישראל סלעי. ישראל שבנו עופר לחם בחזית הדרומית, לימים יספרו שהיה הלוחם שלחם הכי הרבה ימים וללא הפסקה, היה שרוי בדאגה לבנו ויחד עם זאת זמין וחרוץ עבור הדאגות והפחדים של כולם.
בקיבוץ הונהג יומן הודעות בחמ"ל המזכירות, כולם התנדבו לעזור, לא היה צריך לדרבן איש. מסביב לבעלי הטרנזיסטורים הצטופפו בכל שעה עגולה אנשים, מקשיבים לחדשות ומנתחים את המצב.
אנחנו בממלכתנו האלטרנטיבית בשדות ישבנו על הטרקטורים ושם לבדנו היה מותר מדי
פעם לבכות והבנו שהעולם שלנו לא יחזור להיות מה שהיה.
היו גם מעט רגעי עונג נעורים ושמחה, הנה ליל שינה אחד במקלט נגעה רגלי בקצה רגלה
של נערה אורחת, השארנו את הנגיעה עד הבוקר קמים מחייכים חיוך של שותפים לפשע
בזמן מלחמה.
ללמוד ממש כבר לא חזרנו באותה שנה. ברשומות הארכיון נכתב: בני "סנונית" נשארו בכיתה י'.
יורם מת מפצעיו! את יהודה מצאו לאחר חודשים ארוכים בהם היה נעדר והביאו לקבורה.
הבחורים שבו כבויים מהמלחמה, לרבים מהם לקח עוד המון זמן עד ששבו באמת.
את נתן יונתן יצא לי לפגוש פעמים רבות אבל אחרי המלחמה הוא יותר לא התגלגל מצחוק כמו אז בכיתה כשלימד אותנו את המחזות של מולייר.
תגובה אחת
אנחנו קבוצת שביט הגענו במסגרת חברת הנוער והיינו עדיין בהלם בכל זאת קיבוץ ועוד של השומר הצעיר אז עוד חשבנו שאיך נבלה פה בחגים ועוד בכיפור? אלוהים ישמור אז למדנו במיזרע במרכז הטכנולוגי והשרת ששון שמו היה דתי ושמע שבקיבוץ לא יודעים מה זה כיפור ולא בית כנסת ואז הזמין אותי אליו לעפולה ואני עדיין נער בן 13 בקיצור ביום למחרת התחילה המלחמה ואני לא יודע ברחנו משם ברגל לכיוון שריד ולא יודע איך הגיענו נסינו לעזור במשק סהכ היינו דיי חדשים וילדים ומרים רוזן וציפי היו האחראיות עלינו וכך התגלגלנו עם האזעקות למקלט עם השווייצריות של קפלנר ואכלנו הרבה שקולדים שווצרים חוויה