23/8/2015

אמא

הדירה שלך בדיוק כפי שהייתה, הכל במקום…ורק את לא פה.

אני בתוך בועה, לא מעכלת שלא אראה אותך יותר, שלא אבוא אלייך יותר, שלא ניפגש יותר… מנסה להיזכר מה היה הזיכרון הראשון שלי ממך ולא מצליחה, גל של זיכרונות מציף אותי מגילאים שונים, מתקופות שונות. הראש כואב לי, הלב דופק חזק, השעה 4 בבוקר ואני כותבת לך מכתב פרידה.

הנה אני מטפסת בסולם של האסם. מתיישבת למעלה ואת יוצאת מפתח הקומונה, אני מנפנפת לך לשלום – אני בת 6. אני שוכבת בחדר השינה בבית הילדים. בח"א תמיד היו מופעים ואני מחכה שיסתיים המופע ואשמע את צעדייך. אזהה אותם בין כל שאר זוגות הרגליים  שיפסעו על השביל. אני זוכרת אותך מחבקת ומלטפת אותי, ושרה לי שירים. נסיעות בחופשים לת"א, לגן החיות של סבא. אני זוכרת אותך מביאה לי פלאפל כשאת נוסעת לעיר הגדולה כשאת מרכזת הקניות של הקבוץ, ותמיד תמיד את יושבת  איתי ליד השולחן כשאני מגיעה.

אני זוכרת שנחשון נהרג, את השבר הנוראי, את הכאב שהיה בלתי נסבל וכשהפכתי להיות אמא הוא היה אפילו עוד יותר בלתי נסבל. כל כך כואב שבחיים לא העזתי לדבר איתך על הכאב הזה. אני זוכרת שהסתגרת, כבר לא חיבקת אותי כמו פעם. אני זוכרת את עבודתך במרפאת השיניים. את המסירות, ההשקעה, ההקפדה, איך היית עוברת בערבים בין חדרי החברים להזכיר להם שיש להם תור למחרת. ואני זוכרת כמה נפגעת כשנאמר לך שאת מסיימת את עבודתך במרפאת שיניים.

היינו שונות אמא – את תמיד ראית את הקושי ואני תמיד אמרתי לך שיהיה בסדר. אני עשיתי רעש ואת היית שקטה. את עשית מה שצריך ואני מה שאני רוצה. אני יודעת שלא היה לך קל איתי, את תמיד רצית שאעשה דברים רגועים ואני בדיוק ההפך. במקום לעבוד בבית הילדים נהגתי על טרקטור. במקום חוג בלט או נגינה דהרתי על סוסים עשיתי ספורט וגלשתי באגם על גלשנים. את תמיד חשבת רחוק קדימה ואני על כאן ועכשיו. תמיד שאלת אותי שאלות שלא היו לי תשובות לענות לך. היו לנו חילוקי דעות לגבי המון דברים. תמיד הפתעתי אותך ברעיונות חדשים שיש לי (שלא ממש אהבת), אבל בסופו של דבר תמיד היית שם בשבילי.

כשספרתי לך שיש לי בת זוג זה היה לך מאוד קשה אבל אמרת: ילד אחד איבדתי, אני לא מוכנה לאבד עוד אחד. אני זוכרת שכשהייתי בהריון עם עופר בהתחלה  זה הלחיץ אותך אבל אח"כ נרגעת. את היית סבתא טובה, מסורה, את עזרת כמה שרק יכולת ממש עד הסוף ותמיד התעניינת ותמיד שאלת, גם כשהגעתי לבית החולים ואת כבר לא הרגשת טוב עוד הספקת לשאול אותי מה עם הילדים, עם מי הם נמצאים, ואז התערפלו חושייך. מה אעשה עכשיו? לאן אגיד לעופר ויהלי ללכת כשלא אהיה בשריד? למי אתקשר להגיד שאני מאחרת?

חזרתי לשריד – חזרתי לשריד לעשות תיקון עם העבר שלי, איתך עם אבא. עם אבא לא הספקתי הוא נפטר שבוע לאחר שחזרנו. ושנה אחרי זה כשחלית הייתי לצידך לעזור לך, להסיע, לדאוג, לתמוך, אמרת  לי – מה הייתי עושה בלעדייך? ועניתי לך – אמא אני שמחה שאני כאן ואני זאת שדואגת לך ולא אף אחד אחר. השתדלתי לעזור לך ולהקל עלייך כמה שיכולתי. ואת השתדלת לעזור ולהקל עלי כמה שיכולת. הקשר בינינו היה כמו שהוא לא היה אף פעם, כן חזרתי לעשות תיקון!

ואז כשהמחלה חזרה פחדת, שאלתי אותך מה את רוצה? אמרת לי שאת לא רוצה לסבול. הבטחתי לך שלא תסבלי. אמא את היית אישה מסורה, צנועה, אצילית. אפילו כשהיית מאושפזת השכנות שלך בחדר תמיד ציינו כמה את אצילית. והפעם  כבר היית מבוגרת יותר, עייפה יותר, רצית שקט ורצית לא לסבול. אמא השתדלתי, עשיתי הכול כדי שלא תסבלי, כי זה מה שביקשת, אבל הפעם זה כבר לא היה בסדר. בחודש האחרון כבר היית חלשה, עוד הספקתי לעשות לעופר מסיבת יום הולדת כדי שהמשפחה תבוא ותראי את כולם כמו שתמיד אהבת, ואז התאשפזת שוב. ראיתי שהמצב שלך לא טוב, הלכת ונחלשת. בשבת לפנות ערב כשהגעתי לבית החולים כבר היית עם חמצן, אבל עדיין דברת איתי, שאלת על עופר ויהלי. הרופאה עשתה כל מיני בדיקות, כשלא הצליחו יותר למצוא אצלך ורידים ורצו לגשת לעורק, ניגשתי אליה ואמרתי לה: אני לא רוצה שאמא שלי תסבול, זה הכי הכי חשוב, ואז הרגשתי שזה עניין של שעות….

בשעות שנשארו לנו והיינו לידך ליטפתי אותך כמו שלא ליטפתי אותך כל חיי, הסתכלתי עלייך כמה שאת יפה, כמה שאת מיוחדת והכי חשוב לא סובלת.  אני מקווה שהרגשת שהיינו לידך, אני מקווה שהרגשת שאת לא לבד. וכך בשקט שלך, בצניעות שלך הנשימות שלך הלכו ופחתו הלכו ונחלשו, כשקראתי לך כבר לא הגבת ורק ליטפתי אותך והסתכלתי שוב לראות שאת לא סובלת…. עד שלא נשמת יותר, עד שהנשמה שלך עברה לעולם אחר, שם כבר חיכו לך מן הסתם הרבה דמויות קרובות ששמחו וחיכו למפגש איתך. אני שקטה עכשיו אמא אני יודעת שאת בידיים טובות.

אמא – אני גאה להיות הבת שלך. אני אוהבת אותך ומבקשת ממך סליחה על כל הקשיים שגרמתי לך ואם פגעתי בך.

אמא – את תחסרי מאוד לי לילדים ולכל מי שהכיר אותך.
תמיד אמרתי – אמא אני אתחיל לדאוג כשאת תפסקי לדאוג… היום אני מבקשת ממך שתמשיכי לדאוג ולשמור עלינו מלמעלה ולראות שחזרנו הביתה בשלום.
ואת תנוחי, מגיע לך..

אוהבים מאוד ענת עופר ויהלי