ריבל'ה (רבקה) קצ'רגינסקיה היתה העולה הראשונה מהעיירה סוינציאן. העיירה התפרסמה בזכות הבית בו לן נפוליאון בדרכו לכיבוש מוסקבה.

כל יהודי העיירה ליוו אותה לתחנת הרכבת ונפרדו ממנה שם, אנשים חמים ואוהבים ולא ידעו שפרידה זו היא לנצח; במלחמת העולם השנייה הם נרצחו ביער "פונאר" ונזרקו אל הבורות וביניהם גם בני משפחתה: אמה רייזל, שני אחיה, ניסן משה ואברהם יעקב עם נשותיהם וילדיהם, ואחותה מלכה מרים עם בעלה ושני ילדיה.

אביה של רבקה נפטר עוד לפני המלחמה ומהמשפחה נותרו רק היא, אחותה בתיה (שעלתה ארצה קצת אחריה) והאח שלום יוסף ששרד את השואה בדרך נס – מישהו תפס בידו ומשך אותו אל מחוץ לשורת האנשים שהובלו אל מותם.

רבקה לא קיבלה חינוך ציוני בצעירותה והתבגרה להיות ציונית רק אחרי עלותה ארצה בשנת 1923.

תנאי העבודה והאוהלים בקב' "אחווה" שבכפר גלעדי, היו קשים גם לאלו שחזון הציונות התנוסס על התורן באוהלם. בן דודה, חבר הקבוצה, אסף בין חבריו כסף לשלוח לאהובתו ריבל'ה, שתבוא אליו, אך היא לא השיבה לו אהבה והוא שם קץ לחייו.

חיים חרמוני "זקן הקבוצה" לקח על עצמו לדאוג לה שלא תפגע בעצמה וכעבור זמן קצר הם נישאו. נולדו להם שלושה ילדים – עמינדב, מינה ויאיר.

בבואה ארצה לא ידעה עברית כלל. לימים למדה את השפה מבנה הבכור עמינדב.

חריצותה, תבונת כפיה ואהבתה לעזור, הביאו לה את אהבת החברים ואת ההרגשה עד כמה רצויה היא ביניהם. בזכות זאת התגברה על כל הקשיים ולא ברחה חזרה אל הוריה. יחד עם הקבוצה נדדה בעקבות הפרנסה מכפר גלעדי, לאילת השחר וליבנאל.

כשהיא בחודש התשיעי להריונה הראשון עברה הקבוצה מיבנאל לגניגר. הרכיבוה על ערימת מיטות בעגלה, כל הדרך החזיקה בין ברכיה תרנגול אותו קיבלה מתנה מהמשפחה שאצלם עבדה ביבנאל, והיתה יורקת אל מקורו שלא יתייבש. העגלה התהפכה, העגלון ועוזרו חשו אליה והיא לשלום התרנגול שאלה.

בחורה צעירה זו שגדלה בבית מפנק התגלתה כ"אשת חיל". שלושה שבועות לאחר הלידה כבר עישבה בגן הירק. היתה לוקחת על עצמה עבודות כחלוצה בין הבחורות, עצמאית ואחראית מאוד.

עם חברי קבוצת המייסדים "אחווה" עלתה להתיישבות קבע על גבעת שריד. היא שהקימה את הלול עם "התרנגול המפורסם" והיתה הורגת  צפעים שבאו לטרוף את אפרוחיה. עברה מכביסה על "קרש" למכונת הכביסה הראשונה בשריד. את מי הכביסה חיממה בקרשים ובקלחי תירס. כבשה זיתים ומילאה בהם פחים. רקחה כמויות גדולות של ריבת ענבים – בחשה בסיר הענק ונכוותה מהריבה הרותחת.

ולפעמים בלילות חשוכים, גם בשעת ירי, הכינה גבינת צאן מחלב העדר שלנו.

בימי מאורעות 36' היתה יוצאת עם חיים להפוך את תבניות הגבינה, למחרת היתה אורזת ושולחת אותה בפחים ל"תנובה", שם הביקוש לגבינת שריד היה רב.

תפרה במקצועיות רבה ובעבודת ידיים קשה מזרונים לחברים ולילדים. מכאן התקדמה מאוחר יותר לתפירת וילונות סלוניים. על שולחן קטן בקומונה, תפרה וילונות ענק יפיפיים.

מביני דבר תמהו 'מי עושה את העבודה היפה הזו?'

לאחר פטירתו של חיים היתה חוזרת אחר הצהריים למקום העבודה השקט למלא את הזמן ואת חסרונו. היא לא היתה מוכנה לפטירתו. קיוותה שלמרות מחלתו ימשיכו יחד עוד שנים טובות.

*********

רבקה אמא לעמינדב, מינה ויאיר. סבתא ל- 19 נכדים וסבתא רבא ל- 22 נינים