יונתן (שה לבן) צפירה
בת בתיה ויוסף שה לבן
נולדה ב- 31.10.1925 בירושלים
הצטרפה לקיבוץ שריד
בשנת 1947
נפטרה ב- 22.5.2020
צפירה בת בתיה לבית סטרובינסקי ויוסף שה לבן נולדה בירושלים ב- 31.10.1925.
אביה עלה ארצה מרוסיה ב- 1923. היה חלוץ ומורה לעברית (סופר, מרצה וחוקר). אמה נולדה ברוסיה הלבנה ומאוחר יותר עברה המשפחה לוורשה. היתה סטודנטית לרפואת שיניים בוורשה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה וקטעה את לימודיה. בהמשך הגיעה ארצה כחלוצה וכאן הכירה את יוסף שה לבן. כשנישאו ונולדה צפירה, היתה לעקרת בית. בקולה היפה נהגה לשיר שירים רוסיים וממנה ספגה צפירה את אהבתה לשירים אלו ואת אהבתה למוזיקה.
לאורך שנות ילדותה ונעוריה נדדה צפירה עם משפחתה ממקום למקום בעקבות עבודתו של האב – מירושלים למושבה כנרת, ומשם לעיר דווינסק בלטביה אליה נשלח האב לשמש מורה לעברית. בשובם ארצה אחרי חמש שנים, התיישבו בנהלל וכעבור שנתיים עברו לחדרה. בחדרה החלה ללמוד לנגן בפסנתר אצל המורה ברוורמן. כעבור שנתיים בחדרה נקרא אביה לנהל את "בית חינוך לילדי עובדים" בפתח תקווה. את לימודי הפסנתר המשיכה צפירה אצל המורה דוד יאסר.
בראשית שנות הארבעים, הכירה בקן השומר הצעיר בפתח תקווה את הנער נתן קליין (לימים המשורר נתן יונתן). נתן היה מדריך בתנועה וחבר בשכבת "גדוד השדה". היא היתה בת חמש עשרה והוא בן שבע עשרה כשהחל לחזר אחריה, כתב לה שירים, השאיר לה פתקים.
בשנת 1943 כשחברי "גדוד השדה" הצטרפו כהשלמה לקיבוץ שריד, נתן שימש ראש הקן בפתח תקווה והגיע בעקבותיהם לשריד רק כשנתיים מאוחר יותר. צפירה, שהיתה אז סטודנטית, נהגה לבקרו בקיבוץ בחופשים מהלימודים ובחגים, וכבר אז לקחה חלק במסיבות הקיבוץ – ליד הפסנתר, או על הבמה קוראת שיר.
בשנת 1947, לאחר שסיימה את לימודיה בסמינר הקיבוצים (1943-1946) ובאקדמיה למוזיקה בתל אביב (1946-1947) הצטרפה גם צפירה לשריד, הקימה בית עם נתן ונולדו להם ליאור וזיו.
בשריד עסקה צפירה בהוראת מוזיקה במוסד החינוכי המקומי, ניצחה על המקהלה והתזמורת של המוסד וגם לימדה ילדים נגינה בפסנתר. לצד זה היתה פעילה בתרבות בקיבוץ – ריכזה את ועדת תרבות, השתתפה בתפקידים ראשיים בהצגות שהועלו בקיבוץ, ניגנה במסיבות וערבי חג, ונמנתה עם צוות השחקנים הקבוע בתיאטרון הבובות של דן אמיתי.
בשנות החמישים יזמה את חיבורן של גרסאות עבריות לשירים רוסיים. את מנגינותיהם ליקטה מתוך חוברות ושירונים שמצאה לצורכי הוראה. את הלחנים השמיעה לנתן וביחד הם הלכו לחדרה של פניה בר אילן, והיא, שידעה שבע שפות על בוריין, תרגמה את המילים לעברית. בחלק מהשירים שמר נתן על המשמעות המקורית של המילים ובאחרים העניק להן נוסח עברי מקורי.
באותן שנים נבע בשריד מעיין שופע של שירים רוסיים שהושרו לראשונה על ידי נערי המוסד החינוכי ומכאן זרמו הלאה אל מחוץ לתחומי הקיבוץ והושרו מסביב למדורות בטיולי תנועה, בקיני תנועות הנוער השונים. שרו אותם בצוותא בחדרי אוכל בקיבוצים, במחנות צבא, בערים, ובמהרה הם הפכו לחלק משמעותי ברפרטואר של הזמר העברי.
בשנים 1963-66 כשהיה נתן עם משפחתו בשליחות מטעם "השומר הצעיר" והסוכנות היהודית בארצות הברית עזרה צפירה לצידו. היא ארגנה את החיים המוזיקליים של התנועה בקווינס, ניו יורק. בד בבד השתלמה בניצוח והרמוניה בבית הספר למוזיקה "ג'וליארד", בניו יורק. בשובה ארצה, בנוסף לעבודתה כמורה למוזיקה בשריד, החלה ללמד גם מחוץ לקיבוץ: בבית ספר "חוגים" בחיפה, ב"תיכון עירוני ה" בחיפה, בסמינר "שיין" בפתח תקווה, בסמינר הקיבוצים בת"א ובעוד מקומות.
באוקטובר 1973 נפל בנה ליאור במלחמת יום הכיפורים.
מאז האסון חיפשה דרכים לקרב בין הצדדים היריבים, ביקשה לבטא אמירה של שלום ופיוס. היתה חברה בארגון גשרים לשלום, בארגון "יד לבנים" ובחוג הורים – משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות.
בין עיסוקיה הרבים נמנתה עם מייסדי עמותת "תנו לחיות לִחְיוֹת".
בשנים 1990-94 למדה לתואר שני ב'לזלי קולג' תרפיה באמצעות אומנות.
באותן שנים הנישואים עם נתן נפרמו.
בשנותיה האחרונות יזמה והובילה את פרויקט "מסע הדוגית" עבור קבוצות מבקרים מבחוץ שהתארחו בשריד. היו אלו מפגשי תרבות שבהם צפירה וחברים נוספים משריד סיפרו על יצירתו של נתן יונתן, על השירים הרוסיים שהיו פרי עבודה משותפת שלה ושל נתן, על הסיפורים שמאחורי השירים, ושרו משיריו.
בת 94 במותה.
כמה שהיא חסרה בנוף קיבוצנו.
יהי זכרה ברוך
*********
צפירה אמא לליאור וזיו
בקיבוץ שריד בו למדתי בנעורי, החינוך היה לעילא ולעילא. לא בטוח שזה השפיע על הכותב…
חבר מורים – מחנכים מדהים ! חלוצים שזנחו קריירה אקדמאית ומשפחות מבוססות ובאו ליישב את הארץ, את העמק. העמק הוא כמובן עמק יזרעאל, אין בלתו !
אברהם צוקר, אברהם וולף, גרישה מנדל מאייר ועל ידם ה"צעירים" חניכי השומר הצעיר בארץ: ישראל סלעי, דינה ואפרים כהן, מרים רוזן, דוד מירון, דן אמיתי וכמובן נתן יונתן ובת זוגו צפירה שנשאה בגאון את שם נעוריה "שה לבן" ועוד ועוד, יפים וטובים. יסלחו לי אלה שלא הזכרתי. לא בכדי קראו לבית הספר התיכון "מוסד חינוכי". אכן החינוך היה חשוב לא פחות מהקנית הידע.
היינו כיתה של בנים, קבוצת "אבוקה", ככה קראו לנו. תלמידים בכתה המקצועית – מגמה אגרו מכנית – פרק אחר לסיפור אחר…
צפירה היתה המורה שלנו למוסיקה. אשה שברירית ונחושה. הפנים היפות ביותר שראיתי מעודי.
נישואיה לנתן יונתן הניבו את השירים היפים של נעורינו. היא נהגה ללקט – כמעט כפייתית – את התקליטים הרוסים שהתגלגלו לארץ, שימרה את המלודיות ונתן כתב מילים למנגינות,.
כך זכינו ל: דוגית נוסעת, שאון התותחים, בין עצי שיטה, רוח בחורשה חומקת בצד "פנינה" שכמעט לא יצאה מקיבוץ שריד – "הפעם אשירה על פרח"…
צפירה, שהיתה כל ימיה שמאל גאה, אהדה את ברית המועצות ואז, בימי סטאלין "העליזים", לא שכחה לחגוג כל שנה את יום מהפכת אוקטובר (שחל כל שנה למרבה האירוניה ב – 7 לנובמבר) . בבוקרו של אותו יום היתה מציבה פטיפון גדול עם רמקול ענק מתחת לחדר האוכל ומרעישה את הקיבוץ בשירים רוסיים מקוריים מבוקר ועד ערב.
במורד הגבעה בקצה הקיבוץ, הרחק מבתי החברים שכן לו "חדר המוסיקה" .
צריף פשוט שסגרו בו חדר, ספסלים לאורך קירותיו סביב סביב, במרכזו מחצלות ובפינה פסנתר פשוט.
אהבנו את שיעורי המוסיקה. אהבנו את צפירה.
בלימודים לא היינו מי יודע כמה לעומת זה היינו נהדרים בלשיר. היו לנו חברה עם קולות נהדרים ושמיעה מוסיקלית מצויינת: יאיר, אורי, דן, נדב, יובל, אלי ועוד. רק בנים כמובן ועל כולם המאסטרו, יענקלה שניגן על אקורדיון ומבחינתנו היה הכי טוב בעולם!!
צפירה היתה "הראשונה שזיהתה" ושיתפה איתנו פעולה. היינו באים אליה כדי לשיר והיא זרמה איתנו.
באותם הימים הגיעה לקיבוץ גבת, השכן, מורה למוסיקה, עולה חדשה מאר'הב. צפירה שלחה אותנו אליה כדי שנלמד "ספיריטואלס" – הימים ימי ה"גולדן גייטס" – וכך מצאנו את עצמנו להקה של שבעה נערים שרים ברוב חן וקצב את "יהושע הפיל את חומות יריחו" בשפה האנגלית (שלא ידענו) ובארבעה קולות !
אורי גבעון היה "איש המוסיקה" של קיבוץ שער העמקים. ממנו ביקשה שיעבד עבורנו את "לך לך למדבר" לכמה קולות…זאת היתה הלהקה שלנו. היינו כבר בכתה י"ב והלהקה הקולית הקטנה היתה המייצגת שלנו וקצרה הרבה שבחים.
אבל מה עם מקהלת המוסד (לימים "מקהלת המחזורים")?
לצפירה היה ידיד, פקיד בנק מתל אביב שקראו לו סשה אברמוביץ, לימים אלכסנדר ארגוב…
אחת לכמה חדשים היה מגיע אלינו לשריד, צפירה הייתה מכנסת את כל השכבה הבוגרת, היינו מצטופפים על הספסלים, רובצים על המחצלות והאורח היה מלמד אותנו שירים, מלודיות מוזרות שלא כ'כ הכרנו. כך היינו אולי הראשונים בארץ ששרו את: "הוא לא ידע את שמה"…
השיא היה שיר שהלחין למילים של גרשון פלוטקין מי שהיה אז במאי הבית של הקאמרי: "קורא הזמר לריקודנו – קצב למחול" !
סשה נתן לצפירה עיבוד קולי למקהלה והשיר נדמה לי הפך ל"סמל המסחרי" של המוסיקה במוסד החינוכי בשריד! כל "פגישת מחזורים" היתה צפירה מלקטת את כל יודעי הזמרה מכל המחזורים, מציבה אותם על הבמה, נוטלת את השרביט ומנצחת "הבה נצא במחול וינוס אזי כל צער- ריקודנו כל יכול חוללו זקן ונער…" מתגעגע אליו !
והיה יענקלה שליווה אותנו באקורדיון ולימים הלחין לא מעט מנגינות, אבל בזכות לימודיו ונגינתו נדבקנו גם למוסיקה הקלאסית. הוא היה יושב בחדר המוסיקה או בכיתה (שהיתה פנויה בערב) ומתאמן ומתאמן ואם רצינו או לא רצינו המוסיקה חדרה לתוכנו. כך אני יכול היום לזמזם חופשי את כרמן, נישואי פיגארו, פר גינט ועוד…
אהבנו לשיר. אהבנו לעלות על הבמה. בעיקר בפורים. עם הליצנים שהיו ביננו נתנו מופעים בלתי נשכחים !
עד היום כשמדברים בקיבוץ שריד על פורים מזכירים בערגה את קבוצת "אבוקה".
וכך קרה שאחרי יובל שנים ראיתי שיש טיול שכותרתו "בעקבות נתן יונתן" כמובן שנרשמתי.
נסענו לשימרון (שע"י נהלל) ושם התוועדנו לכך שכאן כתב המשורר את "בין עצי שיטה…" ואת יעל הרי הכרנו…
בציפורי כתב באחד מטיוליו – ולא נכביר מילים מפאת צנעת הפרט – את "אניטה וחואן" ועוד ועוד.
בסופו של הסיור הגענו לשריד, לדשא שלפני ביתה של צפירה.
צפירה שעד סוף ימיה ראתה את עצמה מחוברת לנתן, יצאה אלינו, אנחנו על הדשא והיא על כסא מולנו וסיפרה את סיפור השירים הרוסיים של נתן ושלה.
בסוף דבריה קמתי והצגתי את עצמי: "איתן דברה מקבוצת אבוקה "
היא לא זיהתה אותי אבל פניה (היפים !) אורו, חיוך מאוזן עד אוזן:
"אוי כמה שאני אהבתי אתכם !"
איתן דביר
(נכתב ב-30 לפטירתה)