ימי קורונה 2 – מאת: דני נימרי

חסיה ויעקב (קוליק) נימרי - 1937
חסיה ויעקב (קוליק) נימרי - 1937

הימים הולכים ומתארכים, נשזרים ונאחזים זה בזה לבלי הפרד, כאילו הם כולם יום אחד מתמשך, עד שלרגע אינך יודע, אם היום הזה הוא היום, או שהוא כבר מחר, או אולי מחרתיים, או בעצם שלשום. עכשיו, חלה על כולנו שעת העוצר המוחלט ואנחנו, אנשים מבוגרים שכמונו, משתדלים להיות ממושמעים, על אף שלי באופן אישי, זה ממש קשה. כרגיל, אני שוב יושב לי בנחת מול המחשב, ונותן למחשבות שלי לדהור לאן שהן רוצות.

מעל המחשב, על הקיר, תלוי תצלום של ההורים שלי משנת 1937. שני אנשים תמימים צעירים ויפים, לבושים בבגדי קיץ קצרים. אמא מלפנים עם שתי צמות אופנתיות שחורות כפחם וחיוך ביישני, ואבא – כבר אז – נושא מבט רציני ורווי שליחות אל הבלתי נודע, וכאילו אומר לחבריו – אני נכון כבר עכשיו לכל משימה שתוטל עלי. מאחוריהם ניצב דומם ורב חשיבות, בית א’ – הבית הראשון בשריד שנבנה מבטון ושימש בתחילת דרכו כבית ילדים. מעט לפניו, אבן מיל מהדרך הרומית שהובילה מצפורי למגידו ונמצאה בשדות שלנו. וממש צמוד אליהם – דקל הוושינגטוניה הצעיר לימים, שמתנשא כבר שנים רבות לגובה רב, אך עד היום לא הסתיים הויכוח מי נטע אותו ובאיזה שנה.

אני יושב ומסתכל על הוריי – צעירים בני עשרים וארבע ומזה שלוש שנים חברי קיבוץ קטן בעמק, ושואל את עצמי על מה הם חשבו באותו רגע שבו כוונה אליהם המצלמה. אולי על ארוחת הצהריים השגרתית שמצפה להם עוד מעט – קציצת בשר שמחציתה פרורי לחם, שני תפוחי אדמה ומרק עדשים נצחי? ואולי על כך שיש מספיק בטחון והגיע הזמן להביא ילד ראשון לעולם? ואולי איזו מחשבה גדולה הרבה יותר – למשל, על מה צופן להם העתיד? לך תדע.

אך שוב ושוב חוזרות המחשבות שלי אל הוירוס הנורא הזה, הקורונה, שפלש לחיינו ושינה אותם באחת. פתאום אני נזכר שפעם כשהייתי משחק עם ילדיי במשחק המילים – “חי – צומח – דומם”, שאחרים קראו לו “ארץ – עיר”, בעל החיים היחיד שהם הכירו באות וו’ היה וירוס. איני מתעצל וקופץ לרגע לגוגל ומוצא בלי שום בעיות את ההגדרה לוירוס: “נגיף בנוי מחומר תורשתי וממעטפת חלבונית ואינו נחשב ליצור חי, עקב תלותו המוחלטת בתאי המארח למטרת התרבות!” היי – ילדיי היקרים – טעיתם! וירוס אינו יצור חי. אבל להתעלל בנו –המנוול יודע ועוד איך! באותה הזדמנות אני נזכר שתמיד ציפיתי לרגע שבו נשחק ב”חי – צומח – דומם” ונגיע לאות נון, מכיוון שאז כתבתי תחת המונח “דומם” – נוד, וכולנו התפקענו מצחוק. ככה זה. היו ימים.

אבל עכשיו מה עושים? אפילו לשאול את הוריי, אם זו המדינה שהם חלמו עליה בשנת 1937 כבר איני יכול. לעיתים קרובות אני אומר לעצמי – איזה מזל שהם כבר לא בחיים. מה הם היו חושבים על מצבה של ארצנו האהובה ולאו דווקא בימי קורונה, אלא בימים רגילים. ומה הם היו חושבים על ביבי ועל מירי ועל אוחנה ועל אמסלם? לא קשה לנחש. אני נזכר במה שאמא שלי אמרה לי בשוכבה על ערש דווי: “אם הייתי יכולה להתחיל את חיי מחדש – אלה בדיוק החיים שהייתי רוצה שיהיו לי”. אהבו את הקיבוץ ואת המדינה שלהם אהבת נפש.

אני מתקשר כמדי יום לבתי היקרה, ואנחנו מקשקשים לנו בשיחת וידאו נחמדה. אנחנו מסכמים בלב נחמץ, שככל הנראה, ביבי הוא נצחי. שבדומה לחתול, גם לו יש תשע נשמות. הראיה החותכת היא, שאפילו וירוס הקורונה בא לעזרתו והסיט באחת את כל תשומת הלב מבעיותיו המשפטיות. אבל בעצם, אני חושב, האם גנץ חסר הניסיון היה יכול לנהל את כל הבלגן המטורף הזה?

תגובה אחת

  1. avinir08@gmail.com הגב

    אנו נמצאים בתקופת השפל על מדינה שהורינו חלמו.
    אנחנו דור שני ושלישי אשר מאמינים בארץ ישראל עבור ילדינו לנצח.
    משחבותי נודדות האם צדקנו? אין לי תשובה לעצמי.

    פעם נוספת הוכח שהקיבוץ כחברה שיתופית שהעזרה ההדדית בראש מעיניה , מנצחת בגדול.
    בתקווה שנוכל להמשיך כך.

השארת תגובה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

טלפונים

לוח וידאו

ע. שירות

קלפי

חירום

ס. רכב

דרושים

טפסים

צוותים

רישום גשם

מדידה אחרונה 26/11/2020

מ״מ גשם ביממה האחרונה
סה״כ מ״מ גשם העונה
גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן