ירון (קלפהולץ) יובל

בן אטקה ולואי

נולד ב- 25.3.1941 בכפר סבא

מהילדים הראשונים של קיבוץ גת

הגיע לשריד בגיל הנעורים

והצטרף כחבר בשנת 1965

נפטר ב- 23.3.1996

יובל בן בכור לאטקה ולואי נולד ב- 25.3.1941 בכפר סבא. הוריו יחד עם חברי הגרעין  המייסד של הקיבוץ, שנקרא אז "מנוף", שהו בכפר סבא טרם עלייתם להתיישבות קבע. כשהיה יובל כמעט בן שנה עלו המייסדים על הקרקע בשפלת יהודה והקימו את קיבוץ גת. כילד קטן אהב ללכת עם אביו למכון התערובות שם עבד. אחר כך גויס האב לצבא ושירת תקופה ארוכה בקבע. בשבתות היו האב והבן מטיילים בג'יפ או רוכבים על גב סוס. כשהיה בן חמש נולדה אחותו מיכל. עם ילדי קבוצתו "לפיד" החל ללמוד כיתה א' בקיבוץ נגבה, השכן, בתנאי פנימייה, נוסעים במשאית של הקיבוץ, כי בגת עוד לא היה בית ספר יסודי מקומי. פעם בשבועיים היו ילדי גת מגיעים הביתה לסוף שבוע ופעם בשבועיים היו המשפחות שלהם באות לבקרם.

בכיתה י' הגיע יובל ללמוד בבית הספר לחקלאות מכנית בקיבוץ שריד. היתה זו מסגרת חינוכית שהיתה אמורה לספק לתנועה הקיבוצית אנשי מקצוע בתחומי המכונאות והמסגרות. יובל, נער חייכן מלא שובבות ושמחת חיים השתלב במהרה בקבוצת "ניצנים".

בצבא שירת בחיל תותחנים כקצין והשתחרר בדרגת רב סרן. בתום השירות לקח הפוגה ועבד במפעלי ים המלח.

בשנת 1965 התחתן עם ניבה לבית לופי, בת קיבוץ שריד, גם היא מקבוצת "ניצנים". הם הקימו בית ונולדו ילדיהם, רביד, ינון וליעד.

לאורך השנים עבד ב"ציוד כבד", במטבח היה אקונום. יצא ל"רופין" ללמוד הנדסאי מכונות. אחר כך עבד במחלקת הבנייה של ה"קבוץ הארצי" ובחברות בנייה מחוץ לקיבוץ. משירות המילואים ב"סיני" אליו נקרא אחת לכמה זמן, היה חוזר עם סיפורים מהולים בפילוסופיית חיים אותה פיתח בתנאי השטח הנידחים והחוליים של המדבר. שם התאפשר לו להביט על העולם כצופה מהצד כשהוא חמוש בחוכמת חיים ומבט ציני מחויך.

אופיו החברותי של יובל וחוש ההומור המיוחד שלו הם שגרמו לחבריו מהשרות הצבאי והמילואים להמשיך לשמור על קשרים שנים ארוכות.

מקום העבודה האחרון שלו היה במכבסה של הקיבוץ, בתוך צוות מסור ומלוכד שפיתח הווי משלו. בכניסה למכבסה תלה יובל שלט – Don’t work be Happy

יובל היה ספורטאי בלב ונפש. בשבתות, בשעות הצהריים שיחק כדור-רגל עם הבחורים. כשהקימו מגרש טניס בקיבוץ יובל מצא את מקומו. בין חבטה לחבטה שם לב לעורבים שעפים מעל המגרש במקורם אגוז פקאן אותו היו שומטים כדי שיתפצח ואז עטים לחטוף את התוך. תמיד היו לו סיפורים על עורבים. העריץ את האינדיבידואליות שלהם אולי בגלל שהיה בעצמו אינדיבידואליסט.

יומיים לפני יום הולדתו ה- 55 נפטר יובל לאחר מאבק עיקש במחלה קשה.

יהי זכרו ברוך.

*********

יובל אבא  לרביד, ינון וליעד

 

העורב הראשי

לזכרו של יובל ירון

טיפסנו עייפים במעלה השביל המוליך אל ראש ההר. ממולנו, מתוך ערפל הבוקר נמתח גבוה ומאיים אסם התבואות. ראשו הגיע עד לשמיים והוא נחשב למבנה הכי גבוה באזור והיו אף כאלו שטענו שבעולם כולו.

שמי הבוקר החלו נצבעים ורוד.

"אבי נהג לומר שהלילה הוא לאוהבים והשחר הוא לציירים" זרק לאוויר הבוקר הצונן.

"הוא מעולם לא אמר זאת", אמרתי בצחוק מתגרה.

"נכון", הודה נבוך, "אבל זה מה שהוא בוודאי היה אומר לו נוצרה ההזדמנות."

הוא חבש לראשו כובע ברט שחור. על גופו היתה מתוחה באופן ילדותי חולצת טריקו ועליה הכיתוב:  Don't Worry be Happy

כך הוא הסתובב בינינו, כעוף מוזר.

לפתע הגיחה להקת עורבים מתוך העננים. הם חגו מעלינו ונחתו על ראשו של האסם מביטים על העמק, עוקבים בעיניהם אחר אירועים חריגים, כמו כיתת חיילים בתצפית.

לפתע נזכר איך יום אחד בעת שירות מילואים שעשה ב"סיני" נחת עורב בפתח האוהל.

"אמצע הקיץ ואמצע שום מקום, אנחנו מעולפים מהחום חיפשנו מסתור מהשמש הקופחת, מענני הזבובים הטורדניים ומסופות החול כשלפתע הופיע בפתח האוהל שלנו עורב פצוע. מבוהל וצולע דידה, מושך אחריו כנף שבורה. במשך שלושה שבועות הוא חי אתנו – אכל, שתה, משך כנף. יום לפני שהתקפלנו ועזבנו את "סיני" הוא לפתע הזדקף, מתח את כנפיו והמריא בתנועה אצילית ובצחוק מתגלגל לעבר האופק."

"את מבינה?" הוא פנה אלי מתמוגג מצחוק תוך שהוא מחקה בידיו את תנועות כנפיה של הציפור, "הוא עבד עלינו. מאז אני מעריץ עורבים, בגלל שהם חכמים" סיכם נחרצות.

מעבר לפיתול הדרך עמד מבנה המכבסה. הוא סובב את המפתח ושיחרר את הדלת משרשרת כבליה. בחריקה צורמנית ומתלוננת נגררה הדלת בתוך מסילתה ונפתחה. הוא הכין לשנינו קפה שחור. מבעד לחלון ראיתי את להקת העורבים על גג האסם. "מכאן הם נראים בדיוק כמו כל ציפור אחרת" אמרתי, לא מבחינה בייחודם, "כמו למשל להקת זרזירים על חוט חשמל".

"מה את מדברת" הוא נזעק להגנתם, "אל תראי אותם ככה סתם. הם לא כמו שאר הציפורים עפים בלהקות", אמר תוך כדי שמדגיש את המילה האחרונה בבוז. "הם אינדיבידואליסטים, השכם בבוקר הם מתאספים לקבוצת פקודות ומיד אחר כך הם ממריאים כל אחד לדרכו," סיכם בפסקנות.

במכונת הייבוש הסתחררו במונוטוניות מהפנטת חולצות דקרון ססגוניות. מידי פעם היינו עוצרים את המייבש, מוציאים מספר חולצות ותולים על קולבים. זו היתה השיטה שלנו למנוע את התקמטותן.

"הם לא גנדרנים" אמר בעודו מסתבך בתלייה של חולצה על קולב. "הם לא כמו עגורים יפי כנף שכל המשוררים כותבים עליהם שירים", נענע ראשו מצד לצד בביטול. "הם גם לא מטומטמים כמו החסידות", אמר תוך שנעמד על רגל אחת, ידיו מתרוממות לצדדים בניסיון לשמור על שיווי משקל,

נודדות אחרי המנהיגה שלהן בראש חץ" צחק צחוק מתגלגל, מותח ידיו לפנים ומצמיד את כריות האצבעות זו לזו בצורה של חץ.

"החסידות החרוצות. אין להן זמן לחלוץ את הנעל היחידה שלהן. לארוחת ערב הן בולעות צפרדע, ישנות עם נעלים, ובבוקר, הופ, הן עפות כמו פסיכיות אחרי המנהיגה."

מאחורינו החלה מכונת הכביסה לגעוש ולגלוש מפלי קצף לבן. שוב הגזמתי בכמות הסבון שמזגתי לקירבה. המים עלו ועלו והציפו את רצפת המכבסה. אני עם מגב מסיעה את השיטפון אל תעלת הביוב והוא במקומו, למוד סערות ומשברים ממשיך בשלו: "הם כמו הִיפִּים" הכריז. "אל תהי מופתעת אם תראי עורב עם עגיל באוזן" גיחך מרוצה מעצמו.

לפתע נשמעה צווחה חדה מבחוץ. הוא הביט מבעד לחלון מחפש את מקור הצווחה, "תראי" קרא לי, מצביע אל ראש האסם.

עורב בודד עמד שם מותח את צווארו ושולח קריאות צורמות אל חללו של הכפר.

"עורב, עורב, כמה קולך ערב" דקלמתי את "קרילוב" אבל הוא בדרמטיות אמר: "מישהו ימות היום".

"למה שמישהו ימות", שאלתי מופתעת.

"בילדותי אמר לי אבי שקריאתו של עורב העומד בודד על ראש מגדל גבוה או צמרת עץ מבשרת על מוות מתקרב."

"הו" הוא אמר בצער, "לא סתם מישהו, מישהו מכאן, מישהו שכולנו מכירים" נאנח בכבדות.

כתבה אילת רוזן קרוא

גלילה לראש העמוד
X