שלמה בן מונה לבית שנירר וברוך מתי נולד ב- 10.1.1945 ברומניה, בעיירה טרגו ניאמץ. המשפחה גרה בבית קטן בסמוך לבית הכנסת, שעד היום עומד על תילו. ההורים קיימו אורח חיים מסורתי, ציינו את החגים היהודיים ושלמה אף עלה לתורה. כשהיה בן שמונה נפטר אביו. בבית נותרה האם מטופלת בשלושה ילדים קטנים: שלמה בן השמונה, אחיו הבכור עוזי בן עשר וחצי ואחותם הקטנה אווה, תינוקת שזה עתה נולדה.  עול הפרנסה נפל על האם. שעות ארוכות עבדה במלצרות, נעדרת מהבית. את אווה הקטנה שלחה לגדול בבית הדוד, אחיה. הבנים, אפשר לומר שגידלו את עצמם נעזרים מעת לעת במשפחת השכנים, שאמנם לא היו יהודים אך בין המשפחות שררו יחסי קרבה ושכנות יפים.

זמן קצר לאחר חגיגת ה"בר מצווה" שלו התייתם מאמו. במשפחה סיפרו שנפטרה מצער וממשא החיים הכבד שהונח על כתפיה.

בשנת 1959 עלה ארצה במסגרת עליית הנוער. באותו הזמן עלתה ארצה גם דודתו. בארץ היא הכירה מישהו שכבר היו לו שני ילדים והם השתקעו בבאר שבע. תחילה שהה שלמה בבית הדודה ובהמשך נשלח לפנימייה חקלאית ליד רעננה. בסוף כיתה י"א עזב את הפנימייה וחזר לקרוביו בבאר שבע. בעזרתו של אחד מבני הדוד מצא עבודה ב"סולל בונה" ושם עבד במהלך שנת הי"ב.

את שירותו הצבאי עשה בחיל התובלה. בתור חייל בודד קיבל הרבה ימי חופשה כדי שיוכל להתפרנס. מצא עבודה במלטשה ועבד כמלטש יהלומים. מגוריו היו בחדר קטן ללא שירותים ביפו.

את מרסל לבית חאמי פגש כשיצא לבלות. היא היתה בת 17 והוא בן 22. הם נישאו בשנת 1968. תחילה גרו באשקלון ואחר כך עברו לתל אביב. בשנת 1975 חיפשו לעבור לקיבוץ. הם פנו למחלקת הקליטה של הקיבוץ הארצי והגיעו לשריד עם ילדיהם מירה וברוך. בשריד נולדה בתם ויולה.

בשנה הראשונה בשריד עבד שלמה במפעל "גמל". לאחר מכן עבר לעבוד כנהג משאית בקואופרטיב "התבור". כמעט ארבעים שנה התמיד בעבודתו זו בחריצות ומסירות, יוצא עם המשאית בארבע לפנות בוקר וחוזר בתשע בערב. מאז שירותו הצבאי בחיל התובלה אהב את הנהיגה.  בשנת 2015 ירד מהמשאית בעקבות מחלת ניוון שרירים בה לקה. המחלה הפרידה אותו מהעבודה שאהב ואט אט חדל להסתובב בשבילי הקיבוץ. החברים הרבים שקנה בשנותיו כאן המשיכו לבקרו בביתו.

ב- 12.2.2021 נפטר.

הוא היה איש משפחה מסור ואוהב. אדיב ומסביר פנים לכל.

יהי זכרו ברוך 

*********

שלמה אבא למירה, ברוך וויולה וסבא לנכדים