ליזה, בת זקונים לבוקה וישראל, אחות קטנה ליעקב, פליו, ויטה ווידה, נולדה ב- 12.2.1910 בעיר דובניצה בבולגריה. בהיותה כבת שנה עברה המשפחה להתגורר בעיר סופיה. ליזה הקטנטנה היתה המפונקת מכולם. מגיל צעיר אהבה לרקוד ולשיר והכניסה אור לחיי המשפחה. את אביה תיארה כאדם גדול, רחב גרם, חזק וסמכותי שכל המשפחה סרה למשמעתו. ולמרות זאת הושפעה ליזה דווקא מאמה שבניגוד לאביה היתה פרו-ציונית, ובגיל 13 הצטרפה לתנועת השומר הצעיר. עם סיום לימודיה, כשהיא בת 18 יצאה להכשרה בחווה החקלאית של "החלוץ", שם עבדה בעבודה מפרכת מחושך עד חושך. כאשר התגבש גרעין העלייה לארץ ישראל ליזה החליטה לעלות.

"…הדרך ארצה היתה מלאת תלאות. נסענו ברכבת מסופיה לקושטא ושם נפלנו לידיהם של נוכלים, שמכרו לנו כרטיסים לאונית נוסעים אך למעשה היתה זו אונית משא רעועה. רב החובל לא רצה בהתחלה לקבל אותנו, כי היינו קבוצה של חמש בחורות ורק שני בחורים והיה חשש שמא יתנכלו לנו המלחים. המשא ומתן התארך ובינתיים פג תוקפה של ויזת המעבר שלנו והשלטונות התורכיים סחטו מאיתנו כמעט את כל כספנו עבור ויזה חדשה. האוניה עגנה הרחק מהרציף, ובעל הסירה שאמור היה להעביר אותנו אל האוניה, עצר באמצע הדרך ואיים להפוך את הסירה באם לא נוסיף לו סכום הגון. למזלנו היה איתנו  בסירה יהודי בולגרי שהתגורר בקושטא, והוא בסכין שלופה הכריח את הספן להמשיך בדרך אל האוניה. האוניה היתה עמוסה עצים לעייפה, גם על הסיפון. חדרים בשבילנו לא היו. מתחנו ברזנט על גבי העצים ומאחריו בילינו את כל שבע היממות של ההפלגה…"  

בשנת 1930 הגיעה ארצה כחלק מגרעין שיועד לקיבוץ מעברות. בשנים הראשונות נדדו חברי הגרעין ממקום למקום – בת גלים, חדרה, עין שמר, עד שב- 1933 הקימו את קיבוץ מעברות במיקומו הנוכחי. היא נישאה ליעקב לוי ונולדה בתם רותי, אך הנישואין התפרקו. ב- 1939 נישאה ליזה בשנית, לאברהם כפרי – דוליו, ונולדו להם התאומים דוד ושי. במשך מספר שנים התלבטו ליזה ודוליו היכן יהיה מקום מגוריהם הקבוע והסופי. בשנת 1943 קבעו את ביתם בקיבוץ שריד שבו כבר התגורר, כחבר , אחיו של דוליו – אהרון (טורי). ב- 1948 נולדה בתם הצעירה – צילה. באותה שנה, במסגרת "העלייה הבולגרית הגדולה" הגיעו ארצה גם שלושה מאחיה – יעקב, פליו וויטה. אחותה וידה נישאה עוד לפני מלחמת העולם השנייה לאזרח יוגוסלביה ועברה לשם.

בשריד עבדה בבתי ילדים, היתה המטפלת של חברת נוער מעולי בבל, עבדה במטבח ובמסרגייה. לצד אלו אהבה מאד לשיר. היה לה קול סופרן גבוה וצלול ושירתה היפה נשמעה בשריד. היה לה חלק חשוב במקהלה של הקיבוץ. לצד אלו היתה מציאות החיים הקשה – הדאגה לבתה צילה שנפגעה בעודה תינוקת חרתה בה עצב. הטיפול בבת, הרצון להעמיד אותה על הרגליים ולהעניק לה חיים טובים ואיכותיים הנחו אותה ואת דוליו, והם הצליחו.

בשנותיה האחרונות סבלה ליזה מחולי וייסורים. בחודש מרץ נפטרה וארבעה חודשים אחריה נפטר גם דוליו.

יהי זכרה ברוך.

*********

ליזה אמא לרותי, דוד, שי וצילקה וסבתא לנכדים