"עגל רך קשור בחבל על העגלה מוטל", וגם  "דונה דונה דונה", ו"לילה לילה מסתכלת הלבנה…". את השירים האלו ועוד רבים אחרים שרת לנו כל ערב לפני השינה, בבית הילדים. ומלבד המנגינות מציפים אותנו הזיכרונות. נוסעים ל"נופש מבושל" ואתה רוצה לבשל לנו כבד וקונה שני קילו כי מה לך ולמידות ולמשקלים. ואיך שסגרנו את הדלת והשארנו את המפתח בפנים וכך נשארנו עם דירה נעולה ועם אבא שצריך לטפס ולהזדחל מאשנב גבוה כדי לפרוץ לדירה של הנופש בחיפה, והכל בגלל שמה לך ולנעילת דלתות. ואנחנו זוכרים את הנסיעה הבלתי נשכחת לחופי סיני שוכבים על המזרן מאחורה. והנסיעות לחרמון במועדן, בדיוק עם שלג ראשון. ותמיד תמיד אוכלים ארוחת ערב ברבע לשבע עם הסלט שנחתך בחמש, ותמיד תמיד יוצאים לפני הזמן בכדי להגיע קצת לפני הזמן גם אם יהיה פנצ'ר.

אבא, אתה העברת אלינו דרך המעשים את האמונות שלך. לקחת אותנו לחנוך לוין בקאמרי, ולאלוין איילי בקיסריה, ומיקמת בקדמת המדף את יונתן, עמיחי וחלפי וזך. גם הפינוק היה בצניעות כמו למשל ארוחה אבל עסקית בסינית בפרישמן. למדנו ממך מעורבות ציבורית מהי כששכבנו במיטה בבית הילדים והקשבנו לך מנהל את שיחת הקיבוץ של שבת. ישנת שלושה חודשים במקלחת של בית הילדים כדי להיות קרוב אלינו בלי לפגוע בערכים הקיבוציים, ואנו למדנו אז על אהבה ומסירות.

אבא, היית איש של מילים, כותב מכתבים, שירים, סיפורים, ברכות. פותר תשבצים וגם איש של טבע.

התשובה הראשונה לשאלה "איפה אבא?" הייתה "אבא בגינה". עקבנו איתך אחר עונות השנה על פי האגוזים שמשירים את עליהם, וקטיף השסק והאבוקדו שמבשיל ופולי הקפה שמשנים צבעם.

והיית גם איש של מעשים – שליח תנועה, מזכיר קיבוץ, מנהל בית ספר, עובד במחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי, מוביל מסעות לפולין, אבל בראש ובראשונה מחנך-ערכי, חילוני ומסור לרעיון.

המחלה המתעתעת והאכזרית שאחזה בך משכה אותך למצולות של ייאוש וסבל אבל גם לרגעים הירפתה ונתנה תקווה ורצון לחיות חיים, ובאמת לא ויתרת. היית סבא נוכח, מתעניין, משחק ואחראי על הברכות. במחברת קטנה תחת דף שער שקראת לו "תרגילים בזיכרון וכתיבה" רשמת מהזיכרון שירים של קבוצת לפיד, ושירים רוסיים ואת האינטרנציונל.

בבוקר הקפת בהליכה את הקיבוץ, וכשלא התאפשר הקפת את השכונה ואח"כ כשגם זה כבר לא התאפשר אז את השולחן בבית, עד שבשבועות האחרונים האחיזה בחיים הפכה כואבת ומייסרת ולא נשאר מקום לתקווה.

בתקופה זו למדנו על המסירות העצומה של חבריך שליוו אותך בשנים יפות אבל לא פחות מזה עד הרגעים האחרונים, ועל כך הערכתנו הגדולה. ולמדנו על כוחה של האהבה שבינך ובין אמא, ואנו מקווים שנוכל להחזיר לאמא את אותה מידת מסירות.

בסוף אמרת תודה, תשמרו על אמא ושאתה רוצה שקט. ועכשיו נשאר רק ריק בבית ובלב, שני זוגות משקפיים מיותמים אחד עם שרוך ואחד בלי, שלט טלוויזיה שתמיד מכון ל"מצו", והשירים והמילים שהשארת אחריך.

אבא, אנו גם אומרים תודה.

מיכל