שישים שנה חי אבא בשריד, אליה הגיע בשנים הראשונות לקיומה כאיש צעיר, זמן קצר לאחר עלותו ארצה ועד יום מותו בשנה השמונים ואחת לחייו.

כחניך בתנועת השומר הצעיר בצעירותו ומדריך בה בשנות נעוריו, ראה בעלייה לארץ ישראל ובהליכה לקיבוץ וחיים בו את מטרת חייו, ומעולם לא הצטער על הדרך בה בחר ללכת והיה שלם אתה עד יומו האחרון. עוד בהיותו נער צעיר נאלץ להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. תבונת הכפיים והידע שרכש בימים ההם הקלו את השתלבותו בחיי העבודה בארץ ובקיבוץ ואפשרו לו למצוא מקומו בעבודות הפלחה ואחר כך בנהגות כאחד הנהגים הראשונים בקיבוץ. זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס אבא, על פי החלטת הקיבוץ, לצבא הבריטי, וכך במשך שש שנים כמעט נעדר מן הבית ומהמשפחה ונדד עם פלוגת התובלה אליה השתייך בדרכי החזית השונות. אתה היה בחזית מצרים, במצור טוברוק ובקרבות המדבר המערבי ואתה השתתף בפלישת בנות הברית לאיטליה ובקרבות בה עד לנצחון על גרמניה וסיום המלחמה.

במכתביו לאמא מתקופה זו חוזר אבא וכותב על החשש הגדול האם יוכל לשוב ולהשתלב בבית, בקיבוץ, במשפחה. האם ידע הקיבוץ להבין את חבריו ששבו מהחזית לאחר העדרות ממושכת והאם יוכלו הם שוב למצוא בו את מקומם. אבל למרות החששות חזר אבא והשתלב שוב, במהירות, בעבודה ובבית. ושב להיות הנהג המוביל את תוצרת המשק החוצה ואת האספקה אליו. כך בשנות השלום וכך גם בתקופת מלחמת השחרור כאשר הנסיעה בדרכי הארץ הפכה לקשה ומסוכנת, לא השתמש אז בזכות השרות במלחמה קודמת להרחיק עצמו מסיכונים חדשים.

עם הקמת קואופרטיב "התבור" היה בין מייסדיו, ובשנים 1956-1960 היה למנהלו. בסיום התפקיד שב הביתה ומספר שנים היה מזכיר המוסד החינוכי בשריד ואחר כך מצא את מקומו בהנהלת החשבונות בה עבד עד יומו האחרון. אבא היה גאה ומאושר בעבודה זו, בהרגשה שהעניקה לו שהוא נחוץ ועבודתו נחוצה, בכך שידע כי יש לו למה לקום כל בוקר. ובמיוחד בעשר השנים האחרונות, לאחר פטירתה של אמא, היתה העבודה בהנהלת החשבונות לנקודת המגע והקשר שלו עם הקיבוץ והנעשה בו, עם החברים. בעיניה הצופיות של רחל שהיה שותף לה בחדר העבודה, ובקשר עם שאר העובדים חש את הביטחון והשייכות לבית ולקיבוץ. פעמים רבות בשנותיו האחרונות אמר לי כי העבודה היא המחזיקה אותו בחיים.

אבא לא הספיק ללמוד הרבה בנעוריו אבל כל ימי חייו השתדל ללמוד בעצמו ולהשלים במידת מה את אשר החסיר בילדותו. בשנים בהן היה באיטליה השתדל ללכת לאופרות ומכתביו לאמא כוללים תאורי התפעלות מהחוויה הגדולה שבהאזנה למוסיקה וליופיה. אבא היה חובב ספר והרבה לקרוא בעברית, בגרמנית ובאנגלית, והקריאה מילאה חלק חשוב בחייו. כמו כן ניצל כל עוד יכול היה את חוגי הלימוד שנערכו בבית ובעיקר החוג ליהדות. וכך בשנות הבדידות ידע למלא תוכן בחייו.

אבא לא היה איש קל ונוח לבריות וודאי שהחיים שלא פינקו אותו עוד הוסיפו לקשיחותו. שנים ארוכות נאלץ להתמודד עם פגעי הגוף למיניהם, ניתוחים ואשפוזים וכאבים למיניהם, שחייבו אותו לא אחת להזדקק לסיועם ולטיפולם של אחרים, ולא תמיד היה סבלני וסובלני בתביעותיו ודרישותיו. אבל מעבר לכל ולמרות הכל היה מלא הערכה ואסיר תודה לאלו שטפלו בו בעת הצורך ובעיקר לצוות החובשות ולצוות בית הבריאות, ולא אחת נתן גם ביטוי להערכה זו.

אף כי היה ידוע חולי בשנותיו האחרונות, בא מותו של אבא בחטף. ונחמתנו היא כי זכה ונשמר בו צלם האדם וצלילות הדעת עד יומו האחרון, וכך הוא הלך לעולמו כמי שזכה והגשים את חלומות נעוריו בהם הוסיף להאמין עד יום מותו וככזה ישאר הוא בזכרוננו.

זאבי (דברים ביום השלושים)

ומספר הבן אמציה: בשנת 1932 נשלח טורי עם סוס ועגלה לגניגר, להביא את חברי קבוצת "הבונה" שהיו בדרכם להשלים את קיבוץ שריד. באותם ימים עוד לא היה הכביש הסלול שיחבר בין גניגר לנהלל. בין חברי ה"בונה" היתה בחורה צעירה, שפרה גיסיס שמה. שם נוצר הקשר. הם נישאו והקימו את ביתם בשריד.

*********

טורי אבא לזאבי, אמציה וחנה'לה וסבא לנכדים