למודת יסורי גוף ונפש, הלכה אמא לעולמה בשנה ה- 75 לחייה. הסתיים מאבק ממושך על חיים תקינים של עבודה, של דאגה למשפחה, של להיות מעורבת בחיי הקיבוץ. וההכרח להשלים עם נסיגה אחרי נסיגה, וויתור אחרי ויתור, של הצורך להשלים עם היותך תלויה יותר ויותר בזולתך, כל אלה לא הפכו אותך למרת נפש, לא סגרו אותך בעולמך שלך, לא אטמו את ליבך לנעשה סביבך, לסובבים אותך – קרובים ורחוקים.

אמא היתה חדורת אמונה בלתי מסויגת בקיבוץ ובדרכו. ללא ערעור, ללא ספקות, ללא ביקורת. גם כאשר נוכחה לדעת שאף מחוץ לקיבוץ ניתן לחיות לא רע, נשארה משוכנעת שבכל זאת, במסגרת חיי הקיבוץ היה ויהיה טוב יותר.

וכך חיה את חמישים שנותיה בשריד, ביודעה כי בנתה לה בית במלוא מובן המילה. עד השבועות האחרונים לחייה עמדה על כך שיימסר לה על ידי אבא, דיווח מלא על שיחות הקיבוץ – על מה דנו, מי דיבר ומה אמר ומה החליטו. לא היו לדעתה דברים טפלים וחסרי חשיבות. מהחברות שסעדו אותה בשנות חולייה, ומאלו שפקדו אותה לעיתים מזומנות, שאבה ולמדה על כל הנעשה בחצרו של הקיבוץ, כמי שמסתובבת בה מידי יום ביומו.

במסירות לעבודה ראתה אמא את טעם חייה בקיבוץ. בכוח רצון ובמאמץ עליון ניסתה להאחז ולהצמד לעבודתה ב"גמל" ולהרגיש עצמה שותפה למפעל, יוצרת ותורמת. בעזרת ההליכון המשיכה לטפס לקומה העליונה למקומה על יד המכבש, עד שנאלצה לוותר. בתחילה לרדת קומה ואחר כך לוותר על העבודה ב"גמל" בכלל.

כמה אושר וסיפוק הסבה לה העובדה שגם בחדר מצאה עצמה עסוקה ומועילה, בעזרתן של החברות שדאגו לה לעבודה, המשיכה לעבוד עד לחודשיה האחרונים, ולו רק שעה או שעתיים ביום, אבל להמשיך ולהרגיש כי זקוקים לה, כי יש במעשיה תועלת, כי עבודתה נחוצה למישהו.

לב טוב וחם היה לאמא: לכל הסובבים אותה, לכל מי שהכירה ובכלל לכל אדם. לא שמענו מפיה מילה רעה על איש. לכולם היתה מליצת-יושר ובכל אחד מצאה צד של זכות. את כל מי שאנחנו היינו מנסים לגנות ולהשמיץ, היתה מתייצבת להגנתו. בטרם חלתה, אני זוכר אותה תמיד מתרוצצת ונוסעת – דואגת לסבתא, דואגת למשפחה, דואגת למכרים, דואגת לחברים.

אך כל זה לא עמד לה בפני מי הקובע גורלו של אדם, ונאלצה לגמוע מכוס הסבל עד תומה. קשה מאוד היה לאמא להשלים עם היותה יותר ויותר זקוקה לעזרתם וסיועם של אחרים, ויחד עם זה, כאשר נאלצה להשלים עם כך, לא פסקה מלהוקיר ולהעריך את עבודתם של אלה שסייעו לה, בבית ובבית החולים.  כולם, לדבריה, היו נהדרים. האחיות והרופאים, המטפלות והאחים, ויותר מכולם החברות, שבמסירותן הרבה סעדו אותה, הקלו עליה את מכאוביה וליוו אותה בשנים הארוכות של מחלתה. אמא אהבה אתכן, ובשם המשפחה כולה אני מודה לכן על כל מה שעשיתן למענה – למעננו.   

אמא באה מעיירה קטנה בה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר. כדבר מובן מאליו עזבה את הבית, הלכה להכשרה צעירה ועלתה ארצה, ולאחר תקופה קצרה של שהות הקבוצה בפתח תקוה הצטרפה בשנת 1932 לשריד, ומאז, אף לא פעם אחת הצטערה על הדרך בה בחרה ללכת. שלמה עם עצמה היתה. לא הלכה בגדולות. בביתה, בעבודתה, בקיבוצה, מצאה את אושרה וניסתה להעניק ממנו לקרובים לה ולסובבים אותה.

קשה לי מאוד לזכור אותך, אמא, עליזה ושמחה. שנים רבות ליווינו אותך בסבלך וכך את נשארת בזיכרוני, אך תמיד ובכל מצב מנסה להסתיר את סבלך ולשמור על מאור פנייך הטוב.

תהיה מנוחתך האחרונה נצח וימתקו לך רגבי עפרך.

(זאבי – נכתב ליום השלושים)

*********

שפרה אמא לזאבי, אמציה וחנה וסבתא לנכדים