אלישבע בת פאולה ושמעון לפידס נולדה ב- 11.3.1924 בעיר פרנקפורט שעל נהר האודר. בת זקונים להוריה אחרי ששה ילדים – פרידה-פריצן, הרי, יצחק, אריה, דורה וישראל. האב עבד בקהילה היהודית בתור חזן ושמש בית הכנסת, והאם היתה עקרת בית שגידלה בחום ואהבה את שבעת ילדיה. כשאלישבע גדלה מעט הוציאה האם את מיטת התינוקת מחדר ההורים והציבה אותה בחדר של הבנות. במהרה הדביקו ארבעת האחים את הכינוי "אווזיה" לאותו החדר שממנו בקעו תדיר קולות פטפוט ומצהלות שמחה. בית המשפחה היה בית מסורתי עם זיקה לציונות אשר שררו בו עליזות וצחוק עד לב השמיים כי כל דייריו ניחנו בחוש הומור משובח.

על השם "לפידס" ישנו סיפור שרץ במשפחה לפיו סבה של אלישבע, כשעוד חי בליטא, שינה את שם משפחתו מריצמן ללפידס מחשש שמא יגייסו את בניו לצבא הליטאי. מספרים עליו שקנה תעודת זהות מאישה אלמנה ששם משפחתה היה לפידס ובכך אימץ לעצמו זהות חדשה, ומכיוון שהיה "אלמן" בניו לא גויסו לצבא. אחד הבנים היה שמעון (אביה של אלישבע). שם המשפחה ריצמן הוחלף ונשכח ורק בן אחד המשיך לאחוז בו.

הוריה של אלישבע הקימו את ביתם בליטא ואחדים מאחיה הגדולים עוד נולדו שם. לימים, היגרה המשפחה לגרמניה שם נולדו שאר ילדיהם ובת הזקונים אלישבע.

כבת ארבע נשלחה אלישבע לגן ילדים גרמני ואחר כך לבית ספר גרמני והכול הלך למישרין והיא לא הרגישה שונה מילדים אחרים ואף אחד לא עשה עניין מיהדותה. אחיה הגדולים כבר החלו עוזבים את הבית ויוצאים ללימודים, כל אחד בתורו. בבית ההורים נשארו רק היא וישראל שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים. כשהאחים היו באים לבקר בעת חופשות מלימודים הם פינקו את אחותם הקטנה. בחיבה הם קראו לה טראוצ'ן.

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון החיים התחילו להשתנות ומצבם של היהודים הלך והורע. אחיה הגדולים החלו עולים ארצה כל אחד בתורו. אלישבע זכרה איך כל פעם היו היא והוריה הולכים ללוות אח אחר לתחנת הרכבת. עבורה היה זה אירוע משמח כי באותו היום היא לא הלכה לבית הספר אך גם זכרה היטב איך בכל פרידה כזאת אמה בכתה כי לא ידעה מתי ואם תשוב לראות את ילדיה.

את אחיה ישראל ייעדו ההורים ללימודי רבנות אך לנוכח המצב בגרמניה הם שינו את תוכניותיהם ושלחוהו בעקבות שאר אחיו לארץ ישראל. בראשית 1936 יצא ישראל במסגרת תנועת ה"ורקלויטה" להכשרה לקראת עלייה שלאחריה עלה ארצה במסגרת עליית הנוער והגיע עם קבוצת נערים לקיבוץ שריד.

באותה שנה עלו גם אלישבע וההורים לארץ ישראל. קדמו לכך לבטים קשים. האב לא רצה לנסוע ארצה כי דאג בנוגע לפרנסה ולא רצה ליפול למעמסה על ילדיו. למרבה המזל האם היא זו שבסופו של דבר פסקה שנוסעים לפלשתינה ויהי מה!

ב- 1936 כשבידיהם סרטיפיקטים עלו על הרכבת למרסיי, משם הם הפליגו באונייה "פאטריה" וכעבור חמישה ימים הגיעו לנמל חיפה. בנמל קיבלו את פניהם בהתרגשות גדולה כל ילדיהם.

ביתם הראשון בארץ היה אצל פרידה ובעלה פריץ במושב עין ורד. לפרידה ולבעלה היה משק עם פרדס, לול, גן ירק וכרם. במהרה התאקלמו, אלישבע הלכה לבית הספר יחד עם ילדי המושב וההורים עזרו במשק. לפרקים שימש האב כחזן בבית הכנסת המקומי. בחופשים נסעה אלישבע אל שלושת אחיה שהיו אז בקיבוץ הזורע. בנגרייה של הקיבוץ מצאה תעסוקה בהכנת כפכפים מעץ.

כשהיתה בת 16 וחצי ביקשה מהוריה להצטרף לאחיה ישראל בשריד. ישראל היה הכי קרוב אליה בגיל. אביה לא התנגד אבל אמר שקודם עליה ללמוד מקצוע. אלישבע עברה לירושלים ולמדה תפירה. שש שנים חייתה בירושלים, תחילה גרה אצל אחיה הרי, שהיה רופא שיניים, ואחר כך אצל אחותה דורה, שהיתה מורה למלאכת יד. במתפרת "קארין" בה למדה רכשה אלישבע מיומנויות וידע והחלה תופרת ללקוחות עשירים. היו אלו ימי מלחמת העולם השנייה. אירופה סגורה ומארצות ערב החלו באים אנשים לירושלים למסעות יוקרה, בחיפוש אחר רופאים בעלי שם ב"הדסה" או ברכישת בגדים אופנתיים במתפרת "קארין". בין הבאים היו גם הרופא האישי של בית המלוכה בעירק ואשתו שהיתה עסקנית ציבור. על הפרק היתה הכנת תצוגת אופנה לעשירי בגדד שכל הכנסותיה לטובת הצלב האדום. ב-1945 נסעה אלישבע עם עוד תופרות ממתפרת "קארין" לבגדד. חודש ימים הן שהו שם והכינו את השמלות לתצוגה.

בשלהי 1946, הצטרפה לקיבוץ שריד.

שנה אחת עבדה במתפרה עד שבקיבוץ אמרו שזה בזבוז וחבל שבחורה כל כך צעירה תעבוד כתופרת והיא נכנסה לעבוד במטבח. כעבור שנה במטבח עברה לעבוד כמטפלת לבני הנעורים במוסד החינוכי המקומי. בספטמבר 1951 נקבעה למטפלת של חברת הנוער הבבלי, קבוצת "עמל", נערים שעלו עם משפחותיהם מבגדד. היא ליוותה את הנערים לאורך כל שהותם בשריד ואחר כך היתה המטפלת של קבוצת "ניצנים" במשך חמש שנים עד שסיימו י"ב. לאחר מכן החלה ללמד מלאכה ועבודות יד לבנות המוסד.

את אורי לב שהגיע לשריד בשלהי 1943 במסגרת "השלמת גדוד השדה" הכירה אלישבע בשנה הראשונה שלה בשריד. הוא עבד בלול והיא עבדה במטבח. בריאיון שנערך עימה מזמן סיפרה:

"כולנו גרנו בצריפים ולעתים קרובות התנהלו שם וויכוחים בקולי קולות על נושאים שונים ואני שמתי לב לבחור אחד שקט שלא מדבר, אז אמרתי בלבי – הו, זה טוב בשבילי, הוא מתאים לי." בפסח 1947 נערכה החופה אצל הרב בקיבוץ גבת ומשם המשיך הזוג הצעיר לחיפה, אל ההורים של אורי שערכו להם מסיבת חתונה משפחתית. הוריה של אלישבע כבר לא זכו להגיע לרגע הזה.

את ביתם הם הקימו בשריד ונולדו להם שלושה ילדים: רעיה, ראובן וליאורה.

שנים רבות לימדה מלאכות יד במוסד החינוכי וכשזה עבר ל"עמקים", בראשית שנות ה-70, מונתה למרכזת הקומונה (מחסן הבגדים) של נערי המוסד ולאחר מכן למרכזת הקומונה של הקיבוץ. בשנת 1978, נקראה להקים מפעל מוגן שייתן תעסוקה לאוכלוסייה המבוגרת. היא נשלחה לקורס בן חודשיים שבו קיבלה את הכלים הבסיסיים להקמת מפעל מסוג זה ובסיומו הקימה בקיבוץ את ה"בובתיק" – בית מלאכה שבו יצרו בובות, תיקים, תמונות, שמיכות, שטיחונים ועוד. שנים רבות עבדה שם, היתה הלב הפועם של המקום, הנשמה היתרה ובעלת המקצוע שעל פיה יישק דבר.

ב-12.8.2013 נפטר אורי.

בשנותיה האחרונות, גם כשכבר נעזרה במטפלת פיליפינית, היה ביתה של אלישבע פתוח לרווחה לילדים, לנכדים, לנינים, לשכנים, לחברים. בימי חג, בימי הולדת משפחתיים, וגם בימי שיגרה היו מתכנסים בביתה והיא היתה מתעניינת בכל אחד ושואלת ומספרת.

אלישבע נפטרה ב- 14.6.2024 קצת אחרי יום הולדתה המאה, שבעת ימים ומעשים.

היתה לה אישיות רבת קסם, נעימה, וטובה. היא היתה שנונה ובעלת הומור חריף, כשהיתה מספרת בדיחה ידעה איך לשמור על ארשת פנים קפואה שלא הסגירה דבר ובכך העצימה את הפאנץ'.

יהי זכרה ברוך

*********

אלישבע אמא לרעיה, ראובן וליאורה וסבתא לנכדים ונינים