מאיר (לבל) שלי (רחל)

מאיר (לבל) שלי (רחל)

בת שרה וצבי

נולדה ב- 23.3.1914 בעיר יאסי ברומניה

עלתה ארצה בשנת 1934

 הצטרפה לקיבוץ שריד בשנת 1934

עם השלמת “מלט”

נפטרה ב- 12.9.2002

שלי בת שרה וצבי נולדה ב- 23.3.1914 בעיר יאסי ברומניה למשפחה אמידה שבבעלותה היתה חנות ליינות. שלוש בנות ובן היו בבית. ההורים לא היו ציונים ופרט לחנוכה לא חגגו את החגים היהודיים. כנערה צעירה ביקשה רשות להצטרף לקן השומר הצעיר בעיר, אך ההורים התנגדו לכך בתוקף. כשרצתה ללכת ל”קן” היתה מספרת שהיא הולכת להכין שיעורים, אך האב שלא האמין היה עוקב אחריה.

אביה שביקש לסלול לה דרך לרכישת השכלה גבוהה רשם אותה ללימודים ב”נוטרדאם דה-סיון (ציון)”, פנסיון לבנות החברה הגבוהה שנוהל בידי נזירות, אך לשלי היו תכניות משלה. עם סיום התיכון ארזה מעט בגדים וברחה כדי להצטרף אל חבריה מקן השומר הצעיר שיצאו להכשרה חקלאית. אביה שחיפש אותה כדי להשיבה הביתה מצא אותה כעבור שבועיים, אבל שלי עמדה על דעתה והאב נאלץ לוותר. יותר מכך, כשראה את תנאי הקיום הקשים עימם מתמודדים הצעירים בהכשרה, שינה דעתו והחל שולח להם מצרכים שעזרו להם להתקיים.                 

את מנדל מאיר, אף הוא מהעיר יאסי, הכירה כשהיה בא לתת שיעורים פרטיים במתמטיקה לאחיה. האם בעקבותיו החלה הולכת לפעולות בקן השומר הצעיר?

שלי היתה בהכשרה לקראת עלייה כשמנדל קיבל את ה”סרטיפיקט” – אישור עלייה לארץ ישראל. לשניהם היה ברור שהיא מצטרפת אליו. ללא ידיעת הוריה, הם ערכו “חתונה פיקטיבית” ועלו ארצה, לקיבוץ “מלט”, קבוצתו של מנדל שישבה אז בגבעת מיכאל אשר בנס ציונה.

באוגוסט 1934, לאחר שהות של חצי שנה בנס ציונה, הגיעו שלי ומנדל יחד עם חבריהם לקבוצת “מלט” להשלים את קיבוץ שריד.

הם הקימו בית והולידו שלושה ילדים – את עפרה, עמרם וחנה.

מיד עם בואה לשריד שלחו אותה עם את ביד לפזר זבל בשדות. היתה זו עבודה מפרכת ביחוד בשיאו של הקיץ. כעבור זמן קצר הוחלט באסיפת הקיבוץ להכניס אותה לעבוד בלול. מאז בחריצות ובהתמדה, ללא מכניזציה, אבל עם מוטיבציה, שלה ושל שאר הלולנים, העלתה את ענף הלול על פסים מקצועיים והצעידה אותו קדימה.

בשנת 1954 הוענק לה פרס העבודה מטעם ההסתדרות.

בשנת 1969 השתתפה יחד עם מינה מירון בקונגרס למדע העופות שהתקיים בירושלים ולקחו בו חלק נציגים ממדינות אירופה.

בשנת 1978, בחסות ארגון מגדלי העופות, הוענק לה פרס יוקרתי ממועצת נאמני “קרן קמרון”.

כמעט חמישים שנה התמידה שלי בעבודתה בלול בחריצות בלי גבול, במאור פנים וברוח טובה. בגיל 70, מסיבות של גיל ובעיות בריאות, עשתה הסבה מקצועית ועברה לעבוד ב”בובתיק”, וגם שם, כמו תמיד, היתה מרוצה.

בראיון שנערך עמה ל”בשריד” אמרה: הייתי שלמה לגמרי עם החיים בקיבוץ. אולי בזכות העבודה שכל כך עניינה והעסיקה אותי וגרמה לי לסיפוק. והמשפחה המורחבת – בנים ונכדים נתנו לי כוח ושמחה. אני והקיבוץ תמיד חיינו בהרמוניה.

יהי זכרה ברוך!

*********

שלי אמא לעפרה, לעמרם ולחנה וסבתא לנכדים ולנינים

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן